הבלוג של אורי הייטנר

בנובמבר 2001, בראשית דרכי כמנהל המתנ"ס, הזמנתי את אודי אריאל, זמר מתחיל, בצעדיו הראשונים, להופעה שהתקיימה במועדון "הבזיליקום" באורטל.

לאחר ההופעה כתבתי מאמר לעלון אורטל, תחת הכותרת: "ד"ש מתחיית המתים". וכך נפתח המאמר: "השבוע נכחתי בתחיית המתים. אני לא צוחק. כאן, בקיבוץ אורטל – תחיית המתים בשידור חי. על הבמה ב'בזיליקום' עמד מאיר אריאל ז"ל ושר את שיריו...

לא, לא היה זה סיאנס. מאיר אריאל עצמו לא הגיע, אך הוא הופיע, מגולם בדמות בנו – אהוד אריאל. ספק אם התפוח הזה בכלל נפל מהעץ. לאוהבי מאר אריאל, הייתה זו חוויה נפלאה. אותו קול, אותו סגנון, אותן הבעות, אותו הומור, אותו שילוב של שירה ודיבור, אותן מאניירות, אותו תרגום לאנגלית של בתים משיריו...".

אודי אריאל פרץ לתודעה הציבורית בערב לזכרו של מאיר אריאל, במלאת שנה למותו, שנערך בקיסריה תחת הכותרת: "עם הגב לים". היה זה הערב הראשון לזכרו, שהיה למסורת. בחייו, מאיר אריאל התקשה מאוד להקהיל קהלים. אני זוכר הופעה בה הייתי רבע מהקהל; כל כך התפעלתי מכך שמאיר נתן את הנשמה כאילו הוא מופיע באצטדיון ר"ג בפני קהל רבבות. אחרי מותו הייתה לו עדנה. הפעם הראשונה בחייו שמאיר אריאל הצליח למלא את קיסריה הייתה כשכבר לא היה בין החיים. המופע שודר בשידור חי בכלי התקשורת. אני שמעתי אותו בטרנזיסטור קטן בתרגיל חטיבתי, בשירות מילואים. ולמחרת שוב – את השידור החוזר. במופע הזה, עלה על הבמה זמר צעיר ובלתי מוכר, ששר את "ד"ר התחכמות". "אני לא מפחד למות, אני רק מת מפחד... היי ד"ר התחכמות, הוא באמת ידע למות". היה זה אודי אריאל, בנו של מאיר, שאותו הציג לקהל שלום חנוך.

בניגוד ל"בנים של" אחרים, כמו יובל בנאי, אסף אמדורסקי, אריאל הורביץ ועוד, שהשתדלו בראשית דרכם להתרחק ככל האפשר מצל הוריהם ולפלס לעצמם דרך אמנותית משל עצמם, אודי אריאל בחר במודע לפתוח קריירה בתור "בן של" (אף שכבר באותו מופע באורטל הוא שילב כמה שירים "פרי אצבעותיי"). לכאורה, זו דרך קלה ובטוחה יותר. מצד שני, נדרש הרבה אומץ להיכנס לגוב האריות של השוואה בלתי נמנעת עם אביו, שהיה ענק.

****

את אודי אריאל ראיתי מאז פעמים נוספות, כולל בהופעה במתנ"ס, בשלוחת בני יהודה, יחד עם אחיו שחר. כל ההופעות היו משירי מאיר אריאל. וכעת, כעבור 12 שנים, הלכתי לראשונה לראות אותו במופע מקורי, פרי אצבעותיו.

אודי אריאל של היום, מעוטר זקן ופאות ארוכות וכובע על ראשו. בידיו גיטרה בה הוא מיטיב לפרוט. זיקתו של אודי לגולן היא גם משפחתית, בהיותו נשוי לבת קצרין, רויטל זעירא (אני תמיד מתפעל מן העובדה שחברי אבי ומאיר אריאל חולקים נכדים משותפים). הוא הופיע בפאב "פס" בגשור, בפני קהל גולני מגוון בתשלובת של גלויי ראש לצד חובשי כיפות, במחזמר פרי עטו: "ירושה".

כבר שם המחזמר, עורר את סקרנותי. מי שבמשך כעשור וחצי שר את ירושת אביו, יוצא לראשונה למופע מקורי וקורא לו... "ירושה". לא ידעתי מה תוכן המחזמר, אולם כותרתו סקרנה אותי. הרי ברור שהיוצר מודע למשמעות הכותרת בעיני הנחשפים אליה. האם הוא רומז שהוא כתב מחזמר בנוסח מאיר אריאל? האם הוא רוצה לומר שגם ביצירתו המקורית הוא עדיין "בן של"? האם הוא מרמז להשראה של יצירת אביו בכתיבת יצירתו? ואולי הוא רוצה לספר על הקושי להתמודד עם צל מעיק של ירושה גדולה?

המחזמר מספר על יום בחיי זריחה אנדלס, "נכשל אזרחותי", כלומר לא יוצלח ביכולת למצוא את ידיו ואת רגליו בהוויית החיים סביבו, בהוויית האזרחות הנאלצת להתמודד עם בירוקרטיה. האיש מחפש את עצמו, מחפש את החיבור לעולם סביבו, מחפש את החיבור לאשתו, שסוד אהבתו אליה לא לגמרי נהיר לו. המחזמר כולו הוא חיפוש, והוא אף מסתיים ללא תשובה, כאומר שהחיפוש הוא אינסופי.

ניכרים במחזמר, היפה והמרגש, שני מקורות השראה של אודי אריאל, שהמפגש ביניהם הוא הירושה הרוחנית שלו, והמעיין ממנו נובעת יצירתו. האחד הוא מאיר אריאל והשני הוא ר' נחמן מברסלב. דומני שזיהיתי גם ממורשת קפקא ביצירה, אם כי זהו קפקא דרך הפילטר של מאיר אריאל. הרי מהו "נכשל אזרחותי" – ביטוי שיצר אודי אריאל, אם לא דמות קפקאית בסגנון מאיר אריאלי? בכמה מביטוייו של אודי אריאל, אי אפשר שלא לשמוע את שפתו של מאיר אריאל, כמו "הוחדר הקֶרֶס ומטפטף האֶרֶס", "אין אבידה כאבידת הזמן" ו"עולם של חסד יִבָּנֶה". ולצדם, רעיונות ברסלביים מובהקים כמו "כל מאורעות האדם הם לעולם לטובתו", "שתהיה לך בזמן אמת מילת אמת", "אין לימוד ואין מצווה ללא שמחה".

המחזמר מסתיים בשירו של מאיר אריאל, אותו הלחין ושר דיוויד ברוזה "הַחֵל רֵשׁ". השיר הזה, שכמדומני נכתב לבר המצווה של אחד מבניו, הוא מעין מדריך לאדם המחפש, שאולי לעולם לא יחדל מחיפושיו, אך כדי שלא ישוטט לשווא ללא מטרה וללא הגדרה, עליו לדעת מאין בא ולאן הוא הולך.

השיר הוא מדרש לפסוק: "ויאמר ה' אלי ראה החלתי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו" (דברים ב' ל"א).

משהו נגמר ילד / משהו מתחיל נער / והכל נמשך / נסגרת דלת ילד / נפתח שער נער / ואתה נמתח // מה בכלל רוצים ממך / שרק תשכיל / לרשת את שעל שמך / אתה בגיל / על שמך רשומה ירושה עתיקה / בבשרך חתומה עדות ותיקה // החל רש. החל רש // וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך / ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך / אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים / כתובה לך ארץ נגד סימנים / זאת הנעימה שלך, אלה התווים / זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים // החל רש. החל רש // אלה הפסוקים, אלה התיבות / אלה החוקים, אלה המצוות / שלוש עשרה ושש מאות / שלושה עשר עיקריים / שלוש עשרה מידות / שלוש עשרה שנים / אלה התנועות שלך / אלה הטעמים / אלה הקבועות / אלה הפעמים / שרק תדע ללמוד / שרק תדע לדעת / שרק תדע ללמוד / שרק תדע לדעת // החל רש // איך שמחו כשאמרת א / איך בכו כשאמרת ב / צהלו כשאמרת ר / נענעו כשאמרת בראשית // שמור על הילד נער / שלא יברח ויצרח / לאן שאתה הולך נער / קח, קח אותו, קח // החל רש

חלקו השני של הערב, לאחר המחזמר, היה שירה משירי מאיר אריאל. הקהל היה קהל מובהק של אוהבי ויודעי מאיר אריאל. את "לילה שקט ירד על כוחותינו בסואץ" שר אודי לסירוגין עם הקהל – שורה אודי, שורה הקהל. הקהל לא אכזב, שלט במילים. כך בשיר הזה ובשאר השירים. השירים היו לבקשת הקהל, למעט שני השירים הראשונים, שבמידה רבה הם מתכתבים עם המחזמר. הראשון הוא "עברנו את פרעה". לאורך המחזמר השיר הזה התנגן בראשי, עם שורות כמו "הסתובבתי קצת זמן ללא מטרה, ללא הגדרה וללא פשרה, איבדתי גובה וקצת הכרה, חשבתי אולי בכל זאת הגדרה, שתיתן תשובה חד משמעית וברורה - נקרעתי על זה...", וכנראה שלא בכדי אודי בחר בשיר זה, שיש בו מן הווידוי של "נכשל אזרחותי". ולאחר מכן – "נשל הנחש", שיר שכתב מאיר אריאל לזכר אביו, לאחר מותו, המבטא את הקרע הפנימי בין הרצון להיות מחובר במלוא העוצמה אליו ולעולמו, לבין הרצון להשיל בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, כמו שהנחש משיל את נשלו. אולי גם אודי קרוע בין המגנט של ירושת אביו, לבין רצון לפרוץ דרך עצמאית, מקורית, יצירתית משלו? ואולי הקרע הזה, כ"שהתשוקה לכל כיוון אותי הורסת", היא היא הירושה שקיבל מאביו?

*"שישי בגולן"