הבלוג של אורי הייטנר

צור שדה הוא אידיאליסט דגול וציוני בכל רמ"ח ושס"ה. כואב לו, כל כך כואב לו אובדן הערכים במדינה. ולכן הוא מגיע למסקנה הציונית, הערכית – לרדת מהארץ. ומכל המקומות בעולם, לרדת לאן? לארצם של המרצחים. לחיות ולגדל את ילדיו בשפת הפתרון הסופי, השפה שבה נשלח עמנו למשרפות.

בכל מאמרו "כיבוש ברלין", לא עלה איזה שמץ של הרהורון, על משמעות הבחירה שלו, כיהודי, בברלין דווקא. כמו שלא עלתה ולו ברמז איזושהי מחויבות לחיים בארץ ובמדינה, בשל עצם העובדה שזו ארצנו, שיש לנו מחויבות למדינה שלנו, לעם שלנו, לעתידנו. שהרי הוא אידיאליסט גדול, וממש קשה לו ש"ערכים מוחלפים כאן בכסף", ולכן הוא מחליף חיים במולדת, בחיים שיבטיחו לו "רמת חיים גבוהה יותר מכאן" שבה יוכל "להוציא חצי ממה שהוציא בארץ", כמו החבר הטוב שלו, פלג.

בדרכי ללמד במדרשת השילוב במבוא חמה, ניגשתי לתא הדואר שלי, והוצאתי את "הזמן הירוק". עלעלתי בו, ומצאתי את מאמרו של שדה. השיעור שלי עסק בסוגיה של חיים יהודיים בא"י מול חיים יהודיים בגולה ובעיקר סוגיית הירידה מהארץ. וכך, פתחתי את השיעור בקריאת מאמר מן "העיתון של מחר", מאמרו של שדה. פתיחה טובה לדיון.

שם השיעור היה "יש לנו ארץ אחרת?" הקשבנו בו לקורין אלאל בשירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת". זהו שיר מחאה. אהוד מנור אינו אומר שאין לנו ארץ אחרת, כי הכל מושלם בישראל, אין כאן בעיות, אין קשיים, הכל עשר. לא, הוא כותב שם ש"אדמתי בוערת". הוא כותב "בגוף כואב, בלב רעב", הוא מלין על ש"ארצי שינתה את פניה". אך מתוך נקודה מוצא זו, המסר שלו חד משמעי – אין לי ארץ אחרת, כאן הוא ביתי. ומאחר וזה ביתו ואין לו ארץ אחרת, כאשר אדמתו בוערת הוא לא ישתוק, הוא לא יוותר לה עד שתשנה פניה, עד שתפקח את עיניה. המחויבות שבשיר הזה היא מוחלטת, בלתי מותנית. הוא לא ישראלי על תנאי. הוא אינו רוצה ארץ אחרת ולכן אין לו ארץ אחרת.

לצור שדה יש ארץ אחרת. וכבר יש לו דרכון אחר, גרמני דווקא, והוא כבר יודע למה הוא רץ אליו.

ישראל אינה מושלמת ויש הרבה מה לתקן בה. חלק מביקורתו של שדה נכונה. חלק – מופרכת. אולם תמונת המצב שהוא מציג, נשמעת כמו ניסיון נואש לשכנע את עצמו שיש סיבה טובה יותר מרדיפת בצע, להחלטתו לרדת לגרמניה. כקרקור עורב נשמע תיאורו את המדינה: רק רע, רק רע, רק רע.

באירופה של המאה ה-19, רווחה אמירה אנטישמית לפיה "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". הציונות נועדה להוכיח את ההיפך: היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו. ואם לא טוב לו, הוא יאבק לתיקון החברה, כדי שיהיה טוב יותר. אבל צור שדה ושכמותו, מתעקשים להוכיח עד כמה צדק המנהיג הציוני שמריהו לוין, כאשר אמר שיותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים. ויהודים שהגלות משתלטת עליהם, יורדים לגלות. ומכל הגלויות – דווקא לגלות גרמניה.

ומי שירד ("היגר" בשפתו המכובסת של שדה) ל"מושבה הישראלית בברלין" – האם ילדיו יהיו יהודים? האם נכדיו יהיו יהודים?

אני מניח שאם צור שדה יקרא את דבריי, הוא כלל לא יבין על מה אני מדבר. הלו, בברלין הוא יוציא "חצי ממה שהוציא בארץ" וירשה לעצמו "רמת חיים גבוהה יותר מכאן", ואני מבלבל את המוח בזוטות כמו אם הילדים יהיו יהודים, ואם השפה היא שפת המרצחים? איפה הפרופורציות? איפה סדרי העדיפויות בחיים?

צור שדה נתלה באילן גבוה, באריק איינשטיין, ומצטט משירו את המילים "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן". אלא שהדגש של אריק איינשטיין היה בראש ובראשונה על "ארצי מולדתי". כאשר ראה שכל כך יפה בסן פרנסיסקו על המים, שר "פתאום אני רוצה הביתה, חזרה אל הביצה... תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כנרת, אני אוהב להתאהב בארץ ישראל יפה, חמה ונהדרת".

* "הזמן הירוק"