* עשרים שנה מלאו לטבח במערת המכפלה, אחד המעשים
הנוראים ביותר בתולדות המדינה, כתם בל ימחה על העם והמדינה.
השקפת העולם של
הרוצח, היא פילוסופיה של השמדת עם. הוא רצח 29 איש, מבוגרים וילדים, ופצע למעלה
מ-120, כשכל חטאם הוא העובדה שנולדו ערבים. המטרה שלו הייתה לרצוח כמה שיותר –
עשרות, מאות ואם אפשר יותר? למה לא. המחבל נהג בשפלות כמוג לב, כאשר ירה בגבם של מתפללים
בשעת תפילתם.
* העובדה שהמחבל
היה רופא, מזוויעה במיוחד. כיהודים, אין לנו מנוס מהאסוציאציה לרופא אחר שהיה רוצח
המונים.
* מה שחמור עוד
יותר מהטבח עצמו, הוא התמיכה של אלפי כהניסטים ברוצח. למה היא חמורה יותר? כי
הפשע, חמור ככל שיהיה, נעשה בידי מטורף בודד. היכולת של אדם אחד להזיק לכלל היא
אדירה, ובכל זאת, זה אדם אחד. אי אפשר להגיע להישג של אפס טירוף בכל המדינה. אבל
כאשר אלפי אנשים תומכים במחבל ובפיגוע שביצע, משמעות הדבר – אלפי יהודים הדוגלים
בהשקפה של השמדת עם. למה הם מכנים את גולדשטיין "קדוש"? למה "ברוך
הגבר"? כי הוא רצח 29 ערבים. אילו רצח שלושים – הוא היה קדוש יותר. אילו רצח
31, הוא היה ברוך יותר. אילו רצח 100 הוא היה יותר גבר. אילו רצח אלף הוא היה גבר
גבר...
* אחרי הטבח
פרסמתי ב"נקודה" – ביטאון מועצת יש"ע מאמר, שכותרתו "ביעור
חמץ" וכותרת המשנה שלו הייתה "חסלו את הכהניזם, וַלא – הכהניזם יחסל
אתכם". אחרי רצח רבין, שנה מאוחר יותר, התקשרו אליי אנשים מיש"ע והזכירו
לי את המאמר ההוא. "חבל שלא שמענו בקולך", הם אמרו, על קריאתי לרוב
הדומם של המתנחלים להקיא ולהוקיע את החיה הכהניסטית מקרבם. למרבה הצער, גם היום
אין בהם מספיק אומץ לעשות זאת, וגם היום האויב מספר אחד של מפעל ההתנחלות
ביש"ע הם מטורפי "תג מחיר", ממשיכי דרכם של כהנא-גולדשטיין-עמיר.
* הטבח במערת המכפלה
היה הקדימון לרצח רבין. שני האסונות הם תוצאה של קבוצה קנאית ומטורפת, שאין לה
אלוהים, היא חפה ממוסר, והמטרה מקדשת בעיניה את כל האמצעים.
* במאמר מצוין
במוסף "הארץ", ניתח תומר פרסיקו את הגותו של הרב גינזבורג, רבה של קבוצת
הטירוף הקנאי, רבם של מחוללי "תג מחיר", מחבר הספר "ברוך
הגבר" המהלל את הרוצח ומציג את הרצח כמעשה התעלות דתית. מאחר ואיני עדין נפש
כמו תומר פרסיקו, אומר שבגין דברים אלה ראוי גינזבורג לתואר "רב
המרצחים".
הגותו מדברת על
התחברות ל"יחידה" בנפש, המקום העמוק ביותר בנפש היהודי, הניצוץ האלוהי
הטהור שנמצא בתוככי כל יהודי (ורק יהודי), מקום שלשכל אין אליו גישה. נהפוך הוא –
השכל, כמו גם המצפון, מנסים לשמור על הגבולות המוכרים של ההיגיון והמוסר, יכולים
אפילו להפריע לנו להגיע אל "היחידה". אחת ההתעלויות הגדולות של היהודי
הוא הנקמה, אותה "תגובה טבעית ספונטנית... המגיעה מהמעמקים הפראיים ביותר
שלנו, מתוך איסטינקט המשתחרר בצורה ספונטנית ואלימה. החיבור הזה לטבע, על פי
גינזבורג, מחבר אותנו אל האלוהות.
פרסיקו מבהיר,
בצדק רב, שהתפיסה הזאת מנוגדת בתכלית ליהדות. הרי ההלכה עושה מאמצים מרובים להרחיק
אותנו מ"זרימה עם הטבע" ורבים הם האיסורים המוקדשים בדיוק לכך. פרסיקו
מיטיב להצביע על האידיאולוגיה הדומה לפילוסופיה הזאת – זרם הרומנטיקה הגרמנית. אלא
שפרסיקו, כאמור, עדין נפש, ולכן הוא נמנע מלהצביע בשמה על האידיאולוגיה הפוליטית
שצמחה מתוך הרומנטיזם הגרמני. ואני, כאמור לא כל כך עדין. בעצם, גם אני אהיה עדין,
ולכן לא אזכיר בשמו את המנהיג, שכתב בספר, שגם את שמו לא אזכיר, שמטרתנו היא לשחרר
את המין האנושי מכבלי המוסר והמצפון שהיהודים החדירו לתוכו.
* הכהניזם הוא
יצר הרע הקולקטיבי שלנו. וכפי שאדם צריך לחפש ולמצוא את יצר הרע שבו כדי להילחם בו
ולנצח אותו, כך על החברה הישראלית לחפש ולמצוא את הכהניזם שבתוכה, על מנת להילחם
בתופעה ולנצח אותה.
* הכהניזם הוא
הגזענות, שנאת האחר, הבוז והתעוב לשונה והנכונות לכל מעשה, כי המטרה מקדשת את כל
האמצעים. היצר הכהניסטי אינו חייב להתמקד דווקא בערבים. הכהניזם יכול להתבטא, אצל
אנשים מסוימים, בשנאה קמאית כלפי חרדים, עולי אתיופיה, בעלי צרכים מיוחדים ואחרים.
* עשרים שנה לטבח
בחברון, הם גם עשרים שנה לעלילה הנוראה על חנן פורת ז"ל, כאילו הוא שמח על
הטבח. דרכו הרעיונית והמעשית של פורת, לאורך כל חייו, מנוגדת בתכלית הניגוד לדרך
שהובילה לרצח. הוא גינה והוקיע את הרצח בכל מאודו. אולם הטבח נעשה בפורים, וחנן
צולם מאחל לחבריו "פורים שמח", כפי שיהודים מאחלים בחג, גם כאשר הם
שרויים באבל על קרוב משפחתם. העלילה הזאת רדפה אחרי חנן פורת עד יומו האחרון.
הגיעה השעה שמחוללת העלילה, רינה מצליח, תעלה לקברו של חנן פורת, תכרע ברך, ותבקש
סליחה ומחילה.
* יש אנשים, שבכל
פעם שמוזכר הטבח במערת המכפלה, הם מיד קופצים ומזכירים את הטבח בחברון בתרפ"ט,
כאילו יש בתזכורת הזאת כדי להמעיט מחומרת הטבח. ויש בינינו מי שבכל פעם שמוזכר
הטבח בתרפ"ט, מיד קופצים ומזכירים את הטבח במערת המכפלה. לא ברור
לי מה האינטרס שלהם להמעיט בחומרת טבח תרפ"ט באמצעות האזכור הזה.
* תעשיית השקרים
האנטי ישראליים, חוגגת מידי שנה את "שבוע האפרטהייד", שבו בקמפוסים בכל
העולם עלילות הדם האנטישמיות מקבלות פוקוס ועומדות במרכז. למרבה הבושה, בין מחוללי
הזוועה הזאת – יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית. מאז הפרוטוקולים של זקני
ציון, לא הייתה כתועבה הזאת. מן הראוי היה, שהשמאל הציוני היוני יעמוד בראש המערכה
נגד התופעה הזאת.
* ושוב, ויכוח
פוליטי סוער על דף הפייסבוק שלי. ושוב אותם בוקי סריקי, אותן מילים הנשלפות בכזו
קלות דעת וקלות ראש מן המקלדות, כגון "אפרטהייד", "סגרגציה".
בורות? שנאה עצמית? אני נעשה חולה מהאמירות הללו.
פרשתי מהדיון כדי
לנסוע לישיבה בראש פינה. הייתה זו ישיבה של יוזמה שאני פעיל בה, של הקמת חברה
אזרחית לשיתופי פעולה חברתיים וכלכליים באזור הגליל העליון; בתחומי צרכנות, חינוך,
בריאות, איכות הסביבה ובעתיד גם בנושאים נוספים, בעשיה התנדבותית וקידום נושאים
שבהם אנו מאמינים.
אחד מעקרונות
ההתארגנות, הוא שילוב אזורי. בישיבת הצוות המצומצם, השתתפה ערביה מטובה זנגריה
והשתתף חרדי מצפת. הדו קיום הוא מרכיב משמעותי ביוזמה.
וחשבתי, שבשעה שאלה
מיידים בי בליסטראות "אפרטהייד" ו"סגנרגציה", אני מקדם בפועל
דו קיום אמתי ויחסי שכנות טובה אמתיים, לא כסיסמאות פוליטיות ריקות מתוכן. ואיני
עושה זאת למרות, אלא מתוך ובזכות אמונתי הציונית, אמונתי בישראל כמדינת הלאום
היהודית, אמונתי בערך ההתיישבות היהודית. לא, אני ממש לא מתבייש לדגול בייהוד
הגליל. ומי שרואה סתירה בין הדברים, צריך לבדוק את עצמו.
* שבחים לשר
הפנים גדעון סער, שהסדיר סוף סוף מעמד של תושבי קבע לאנשי צד"ל שהגיעו לישראל
בנסיגה מלבנון, אחרי 14 שנות התעללות ביורוקרטית, שהשפילה אותם וביישה את מדינת
ישראל.
* איני יודע אם תהיה
זו הפגנת המיליון או החצי מיליון וזה גם לא כל כך מעניין אותי. אני יודע שתהיה זו הפגנת
המשתמטים. יהיה זה ביטול תורה לשם הפגנה לעידוד ההשתמטות. "האחיכם יצאו למלחמה
ואתם תשבו פה"?
* גם מי שמתנגד,
כמוני, לאקטיביזם שיפוטי, חייב להבין שבית המשפט לא יוכל שלא לפסול חוק האוסר קיום
מצעדי גאווה בירושלים, מאחר והוא פוגע בעליל בזכויות יסוד. אבל אני מאמין שהחוק לא
יתקבל, ולכן לא יהיה צורך להגיע למצב הרע, המחייב התערבות שיפוטית בחקיקה.
* בכל מהפכה,
האויב המשותף יוצר שיתוף פעולה בין גורמים שהמשותף היחיד להם הוא האויב. כך היה
שיתוף הפעולה בין המצרים שחתרו לדמוקרטיזציה ואנשי "האחים המוסלמים"
במהפכה נגד הדיקטטורה של מובארק. כך במהפכות נגד המשטרים הקומוניסטיים במזרח
אירופה, שנטלו בהם חלק זה לצד זה גורמים דמוקרטיים פרו מערביים עם גורמים לאומניים
ופשיסטים. וכך גם באוקראינה – לצד הגורמים הנאבקים למען דמוקרטיה מערבית, יש גם
גורמים לאומנים ואנטישמיים, מפלגת "סבובודה" ("חירות") בראשות
אולה טיאניבוק.
המבחן של כל
מהפכה, הוא הבוקר שלמחרת. מבחנה של המהפכה האוקראינית הוא האם הגורמים הדמוקרטיים
יתנו את הטון וירחיקו את הימין הלאומני, או טיאניבוק האנטישמי יהיה בעל השפעה על
אוקראינה?
* רק נפרדנו מעזריה
אלון, והנה, הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' מנשה הראל, מהגדולים באוהבי א"י,
ביודעי א"י, בחוקרי א"י, במטיילי א"י, במדריכי א"י, בכותבי א"י.
כמו עזריה אלון, גם מנשה הראל היה מראשוני תנועת "המחנות העולים". הוא היה
ממייסדי קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן, פלמ"חניק, מסתערב, העלה עולים במסעות רגליים
מסוריה, ממקימי הנח"ל ומפקדיו הראשונים. מנשה הראל הלך לעולמו בגיל 97,
"זקן ושבע" כפי שנאמר על אברהם אבינו. דור המייסדים הולך מאתנו. יהי זכרו
ברוך!
* ביד הלשון
יופיה של העברית
הוא עושרה. אני אוהב סלנג, המעשיר את השפה. יש שגיאות בשפה שהן חינניות בעיניי ואני
מחבב אותן ויש שאיני יכול לסבול. אבל התופעה המפריעה לי ביותר היא שפה רדודה ועצלה.
יש סדרות שלמות
של מילים שנמחקו, והוחלפו במילה אחת כללית המחליפה אותן. מפעם לפעם אציג כאן סדרות
כאלו. והיום – איך עושה פרה?
הכרת החיות,
זיהוי הקולות שלהן וחיקוין הן שלב חשוב בהתפתחותו של תינוק. זו גם הזדמנות להעשרת
שפתו. הילדים שלי נשאלו איך הפרה גועה? איך הכבשה פועה? איך הכלב נובח? איך החתול
מיילל? איך החמור נוער? איך החזיר נוחר? איך הגמל נואק? איך התרנגול קורא? איך
הצפרדע מקרקרת? איך הציפור מצייצת? איך הסוס צוהל? איך האריה שואג? איך הדוב נוהם?
איך האווז מגעגע? איך הזבוב מזמזם? איך התן מיילל? איך היונה הומה? איך הנחש לוחש?
איך הצרצר מצרצר?
איזה בזבוז, איזו
החמצה, להמיר את העושר היפהפה הזה ב"איך עושה פרה? איך עושה כלב?" איך
עושה כלב? מרים את הרגל האחורית.
* "חדשות בן עזר"
אגב, איך עושה
דג?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
