הבלוג של אורי הייטנר

* האם פוטין ישלח את צבא רוסיה למלחמה לכיבוש חצי האי קרים? סביר להניח שלא. אין לו צורך בכך. הוא כבר כבש את קרים.

* האם פוטין יספח את קרים לרוסיה? סביר להניח שלא. הוא מעדיף את קרים כשטח כבוש למעשה, אך פורמלית שייך לאוקראינה, כיוון שלא ויתר על אוקראינה כמדינת חסות רוסית, כפי שהייתה תחת שלטון הבובות של ינקוביץ'.

* מה יעשה אובמה? שום דבר.

* חולשתו של אובמה ושקיעתה של ארה"ב, היא הגורם המרכזי להפיכתו של פוטין לאיש החזק בעולם. פוטין חזק וחכם לאין שיעור מאובמה. אלה בשורות רעות לעולם החופשי.

* ומה רצונם של תושבי קרים? רובם המכריע רוסים ולכן רובם המכריע רוצים בכיבוש הרוסי. הזהות, ההזדהות וההשתייכות הלאומית, משמעותיים, מהותיים ואמתיים לאין ערוך מהזהות האזרחית. לתשומת לבם של מספידי הלאומיות וחסידי הגלובליזציה.

* כל עסקת עד מדינה מדיפה ריח לא טוב. הרי עד המדינה הוא עצמו חשוד או נאשם בעבריינות, ורק בזכות העסקה הוא נמלט מעונש. אולם האינטרס הציבורי הוא ויתור על דג הרקק כדי להגיע אל הכריש. אין מקרה מובהק יותר, המצדיק עסקת עד מדינה, מאשר עסקה עם מזכירת ראש העיר / השר / רוה"מ, שתעיד נגד ראש העיר / השר / רוה"מ.

* אתמול קראנו את פרשת "פקודי", הממשיכה את סיפור בניית המשכן. משה מוסר לעם דו"ח מפורט על כל אגורה שהוצאה - מופת של שקיפות. הנה, משה שכלל לא נבחר בידי העם אלא בידי האלוהים, רואה חובה למסור דין וחשבון מפורט לעם, על הנעשה בכספי הציבור. מעשה אבות - סימן לבנים?

* את התשובה לשאלה הרטורית הזאת קיבלנו בדו"ח מבקר המדינה, על הבזבוז המשווע בתקציבי הבחירות של המפלגות. ובעיקר במפלגה שבראשה עומד בנימין "ריסון תקציבי" נתניהו ובמפלגתו של שר הכלכלה (!).

* "הר הבית בידינו" קרא מוטה גור, באחד הרגעים מרוממי הנפש, לא רק בתולדות המדינה אלא בתולדות העם היהודי. הייתה זו שעת רצון שאסור היה להחמיצה, וראוי היה לקבע בה את הריבונות הישראלית על הר הבית; ריבונותה של המדינה היהודית על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, תוך מחויבות מוחלטת לחופש הפולחן של כל הדתות. משה דיין, שמסר את מפתחות הר הבית לוואקפ, אחראי לשגיאה היסטורית, בכיה לדורות.

אולם מה שניתן היה לעשות באותה שעה והוחמץ, אינו אפשרי עכשיו. היום, שינוי הריבונות על הר הבית עלול להצית את המזה"ת למלחמת דת, וזה הדבר האחרון שישראל יכולה להרשות לעצמה. שינוי כזה גם סותר את הסכם השלום עם ירדן, שהוא הישג מדיני חשוב ביותר וישראל מחויבת לו. זהו צעד בלתי אפשרי. כל ממשלה יודעת זאת, וגם אלה הקוראים לממש ריבונות ישראלית על הר הבית, לא היו עושים זאת היום, אילו האחריות הייתה מוטלת על כתפיהם.

* אי אפשר להעביר את הר הבית לניהול ריבוני ישראלי, אולם מצד שני אי אפשר לשמר את המצב הקיים, שבו יהודים אינם יכולים להתפלל בהר הבית. יש למצוא את הדרך להסדיר תפילת יהודים במקום הזה. הדבר מתחייב מהיותה של ישראל דמוקרטיה ליברלית, המחויבת לחופש הפולחן של כל הדתות, וכמדינה יהודית שכמובן מחויבת להבטיח את חופש התפילה של היהודים במקום הקדוש להם ביותר.

* שינוי הכרחי נוסף, הוא פעולה החלטית ונמרצת להפסקת הפשע התרבותי, של הרס העתיקות בהר הבית, שנועד להעלים ולהשמיד את הראיות לקשר ההיסטורי של העם היהודי למקום המקדש.

* המחשבה על החלת ריבונות ישראלית למעשה על הר הבית, תוך התעלמות מההשלכות של צעד זה, היא רעיון עוועים. עם זאת, אין ספק שזכותה של הכנסת לדון בנושא. לא רק זכותה – חובתה. לא יתכן שנושא כה מהותי יהיה אסור לדיון. גם אם המציאות מחייבת אותנו להתפשר על מימוש זכותנו, מן הראוי שלא נשכח שמדובר בפשרה פרגמטית, אך לא בוויתור מהותי על הזיקה. עצם הדיון בכנסת, שאין בו החלטות מעשיות, הוא בעל ערך חינוכי חשוב.

* הפרלמנט הירדני, שהשכם והערב קורא לגרש את שגריר ישראל, שקרא פה אחד לשחרר את רוצח הילדות בנהריים והפך אותו לגיבור לאומי; אותו פרלמנט מרשה לעצמו לצאת נגד זכותו של הפרלמנט הישראלי לקיים דיון בסוגיית הר הבית. איזו צביעות.

* ההתלהמות האנטי ישראלית של הפרלמנט הירדני, נועדה לכסות על הפעילות המדינית הנמרצת של השלטון הירדני לסיכול יוזמת קרי, מתוך פחד קיומי מפני מדינה פלשתינאית עצמאית שיהיה לה גבול משותף עם ירדן.

* ציפי לבני כועסת על כך שחברי שדולת א"י בכנסת השמיעו לשגריר האמריקאי שפירו, שאתו הם נפגשו, את עמדותיהם ולא את עמדותיה. אולם כששפירו רוצה לשמוע את עמדותיה הוא נפגש אתה. אתם הוא נפגש כדי לשמוע את עמדותיהם.

* הפגם היחיד במפגש, אינו הדברים שנאמרו בו, אלא העובדה שדברים שנאמרו בפגישה סגורה הודלפו. ואכן, היו"רים של השדולה התנצלו על כך, ובצדק.

* אם יש פרס על העדר יושרה אינטלקטואלית, אני ממליץ בחום להעניק אותו לפרופ' נעמי חזן, על מאמר בכתב העת למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים "פוליטיקה", תחת הכותרת "ישראל והעולם – ההיבט הדמוקרטי". המאמר עתיר הערות שוליים וסממנים חיצוניים של מאמר מדעי, אך אינו אלא תעמולה רדודה, והוא בעיקר נטול הדרישה המדעית הבסיסית – ביקורתיות.

זהו מאמר דיכוטומי, המחלק את החברה הישראלית ברדידות קיצונית לבני אור ובני חושך, או בשפתה "הגורמים הנאו לאומנים" מצד אחד ומולם "הגורמים המתקדמים, הפרוגרסיביים, החברה האזרחית, הכוחות הדמוקרטיים". ואולי הביטוי המצחיק ביותר – "הגורמים הפלורליסטיים", כלומר פלורליסטים המוכנים לקבל אך ורק דעות פלורליסטיות בדיוק כמו עמדותיהם.

המאמר יוצר דמוניזציה של מי שחושב אחרת מנעמי חזן (תוך ערבוב רדוד בין גורמים שונים שהדבר היחיד שמשותף להם היא שייכותם ל"אחר", למי שדעתו שונה משלה), ומציג אותו כמוביל מהלך של דה-דמוקרטיזציה של ישראל. וכאן יש דה-לגיטימציה לכל ביקורת על הקרן החדשה, למשל, על חד צדדיות באקדמיה וכו'. כל ביקורת כזו אינה אלא רדיפה והיא משתלבת במגמת החקיקה – וכאן היא מציגה בליל של חוקים, שבחלקם אולי יש בעיה דמוקרטית, בחלקן הייתה בעיה כזו בגרסתם המוקדמת אך הם שונו לגמרי, חלקם דמוקרטיים למהדרין, חלקם (בעיקר הקיצונים שבהם) הורדו מהפרק כבר בראשית מסעם, אחרים תקועים בשלבים אלו או אחרים של דיון ועוד. מה שמשותף לכולם, הוא שנעמי חזן מתנגדת להם, ולכן הם חוקים אנטי דמוקרטיים, ולכן הם בלתי לגיטימיים.

מה שבולט במיוחד במאמר הוא העדר המודעות העצמית של הכותבת. אין בדבריה ולו נימה קלה של ביקורת עצמית, ומצד שני אין ולו שמץ ניסיון להבין את עמדות האחר. ומתוך גישה מונוליטית זו, הטענה המרכזית של נעמי חזן על יריביה, היא "התעקשות על פרשנות אחת הגמונית על מה שטוב לישראל". הרי במשפט הזה היא כה היטיבה לאפיין את המאמר.

את עמדות יריביה היא פוטרת ב"חוסר כמעט מוחלט של תוכן", וכך אין כל צורך להתעמת עם העמדות, שהרי אם אין בהן תוכן, על מה יש להתווכח? אך אם אין בהן תוכן, מה יש בהן? חזן מסבירה אותן בהסברים פסיכולוגיסטיים בפרוטה, כ"פרנויה" (איזו חוסר מודעות עצמית. מי מדברת על פרנויה).

הדבר הבולט ביותר במאמר הוא הקורבניות. היא מלינה על "אם תרצו" על כך שאיימו בחרם על אוני' ב"ג, וחרם הוא מעשה אנטי דמוקרטי נורא של סתימת פיות ורדיפה ומצד שני תוקפת כל התנגדות לחרמות מהצד שלה, כ"ניסיון לכפות על אמנים להופיע באריאל" או כחוק דרקוני אנטי דמוקרטי נגד הזכות הטבעית והדמוקרטית להחרים (תוך הצגה שקרית של "חוק החרם" כחוק המציג את החרם כעבירה פלילית, בעוד החוק רק מאפשר לנפגעים ממנו לתבוע לדין אזרחי את הפוגעים).

מאמר קורבני, פרנואידי, חף מביקורת עצמית.

דומני שקרן מור היטיבה להגדיר אותו: "זה נשמע כמו אויאויאוי".

* העיתונאי אורי משגב אינו מרפה מאובססיית הכחשת השואה שלו. שוב ושוב ושוב הוא משתמש בפלטפורמה שקיבל ב"הארץ", כדי לטפטף את המשוואה הנואלת והמרושעת: ישראל = גרמניה הנאצית. הכותרת התורנית של מאמרו היא "יודן אין". המסר הוא שאין באמת הבדל בין גרמניה הנאצית הגזענית לישראל הגזענית ("המדינה הגזענית ביותר בעולם המערבי"). גרמניה הנאצית הייתה מדינת "יודן ראוס" ואילו ישראל היא בעצם אותו דבר "מדינת יודן אין". המאבטחים העורכים בידוק בנמל התעופה, כדי למנוע פיגועי תופת, "עושים סלקציות גזעניות". הבידוק הוא "התעללות של טכנוקרטים וממלאי פקודות. בנאליות של הרוע. יישום רוח המפקד", קובע מכחיש השואה, כאשר הוא משתמש בכל הארסנל המתאר את הנאציזם כדי לתאר את ישראל. את קיומם של יישובים קהילתיים יהודיים הוא מגדיר כ"כמו חוקי נירנברג, רק בהיפוך". ח"כים שביקרו באושוויץ (ביקור אותו הגחיך בשני מאמרים נתעבים) לא חזרו משם עם לקחים, אלא עם "דפוסי חשיבה", ובישראל מתפתחת "היררכיה של קבוצות ייחוס גזעניות, זה דפוס חשיבה נאצי. בישראל התפתחה תורת גזע שלמה". קיומה של מפלגת "הבית היהודי" אינה לגיטימית, כי כמוה כמפלגת "הבית הארי" והרצון בהתיישבות יהודית מוגדר בפי מכחיש השואה כ"מרחבי מחיה" וכדי שגם דוברי עברית יבינו את כוונתו הוא מבהיר "לבנסראום".

* מה חורה למשגב, ההופך אותו למכחיש שואה? מה שמפריע לו זו קיומה של מדינה יהודית. "אני לא רוצה לחיות במדינה יהודית. אני רוצה לחיות במדינה של בני אדם". הרי על פי גישתו העקומה, האוטו-אנטישמית, יש סתירה מובנית בין מדינה יהודית למדינה של בני אדם. יש מקום למדינה אנגלית, למדינה צרפתית, למדינה איטלקית, למדינה אוקראינית, לעשרים מדינות ערביות, למדינה רוסית ולמדינה אוסטרלית. אלה מדינות של בני אדם. אבל מדינה יהודית?! מדינה יהודית יכולה להיות מדינה של בני אדם?! למה מה קרה, יהודים הם בני אדם?

* משגב תוקף את חוק השבות, שהרי מדובר בחוק גזעני, נירנברגי, "יהודים נהנים כאן מזכויות יתר משפטיות ופוליטיות... רק להם מותר להגר הנה". וכדי לחזק את הטיעון, הוא כותב בדמגוגיה "אתה יכול להיות רוצח אמריקאי פסיכופת, אבל די שיקראו לך בשם סמואל שיינביין כדי שתתקבל כאן בזרועות פתוחות". הדמגוגיה היא לקיחת מקרה קיצון, שבו חוק השבות מנוצל, לכאורה, לרעה, כהוכחה לגזענותו, כביכול, של החוק. אלא שזו לא רק דמגוגיה אלא שקר. שיינביין לא ברח לישראל בתוקף חוק השבות, אלא הוא היה אזרח ישראלי, עם אזרחות ישראלית, בן של יורדים. ולכן, לפי חוקי ההסגרה של ישראל, אי אפשר היה להסגירו, כי החוק לא איפשר הסגרת אזרחי ישראל – כל אזרח ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין. ובעקבות המקרה של שיינביין החוק שונה, והיום ניתן להסגיר אזרחים ישראליים

* אגב, מעניין איזה מאמר היה משגב כותב, אילו שיינביין היה מחבל ערבי והיה נהרג בירי של כוחות הביטחון. "הם יורים גם באסירים", כותרת אפשרית. "אתם יכולים לדמיין ירי כזה על יהודי?", הוא היה מקשה.

* גם עיתונו של משגב, "הארץ", אינו יוצא נקי מביקורתו. ראשית, הוא תוקף אותו על כך שהוא יוצא נגד "הלאומנות" ומבהיר לעורכיו: "זו אינה לאומנות. זו גזענות". ויותר מכך, הוא תוקף את העיתון על שנתן במה לד"ר יאיר כספי, שפרסם לאחרונה כמה מאמרים מבריקים, המציבים מראה בפני התופעה שמשגב מייצג. ומה פתאום שאנשים כאלה יקבלו במה? יאיר הוא ראש המרכז לפסיכולוגיה ביהדות. הרי אין ספק שיש ביהדות פסיכולוגיה, כפי שיש פסיכולוגיה בכל תרבות ובכל דת. אבל אליבא דמשגב "אלמלא מדובר בעם נבחר ובגזע עליון, אין דבר כזה פסיכולוגיה יהודית. לכל היותר יש פסיכוזה יהודית".

* השתתפותם של כמה מרבני הזרם החרד"לי בהפגנת המשתמטים בירושלים, מבטאת את פשיטת הרגל הערכית והמוסרית של הזרם הזה, שהיה פעם בציונות הדתית, אך הוא הולך ומתנתק מערכיה. חילול השם הנורא, בהשתמטות מצה"ל בשם התורה, היא היפוכה המוחלט של דרכה של הציונות הדתית, שבה הגנת העם והמולדת והערבות ההדדית בין היהודים, אינה רק חובה אזרחית, אלא קודם כל מצווה דתית.

* באמצע שנות ה-90, עמלו ח"כ פרופ' אלכס לובוצקי ("הדרך השלישית") וח"כ יוסי ביילין ("העבודה"), דתי וחילוני, על ניסוח מסמך עקרונות לחיים משותפים של חילונים ודתיים ועיצוב מוסכם של הפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית. אחת ההסכמות הראשונות שלהם הייתה בנושא השבת. ההסכמה הייתה שהשבת, מתוך הכרה וכבוד ללוז מהותה, לא תהיה יום של עסקים, מסחר, צרכנות, בצע וקניות. ומתוך אותה מהות, וכדי שתהיה משמעותית ומהותית לכל יהודי, היא תהיה שבת של תרבות, אמנות ופנאי. באותם ימים, ובשנים שלאחר מכן, פעלו קבוצות הידברות שונות של חילונים ודתיים, ואף נטלתי חלק בכמה מהן. כולן הגיעו לאותה תובנה בנוגע לשבת. היוזמה החשובה והיסודית מכולן הייתה אמנת גביזון – מדן. ובנושא השבת – אף הגיעה לאותה תובנה. זו הדרך הראויה לשבת יהודית ישראלית.

זה המודל הראוי לסינמה סיטי בירושלים – קניון סגור ובתי קולנוע פתוחים.

* אני תומך במאבק הציבורי לפתיחת בתי הקולנוע של הסינמה סיטי בשבת, אך מתנגד לעתירה לבג"ץ בנדון. עיצוב הפרהסיה הציבורית היא סוגיה ציבורית ולא משפטית. מקומה במועצת העיר, בכנסת, בתקשורת, ברחוב – לא בבית המשפט. הדיון הציבורי בנושא, אינו צריך לבוא מהמקום של זכות הפרט ("זכותי לעשות מה ברֹאשְׁלִי ואַפְחָד לא יתערב לי") אלא של עיצוב זהותה וצביונה התרבותי של העיר. ייטיב לעשות בית המשפט אם ידחה על הסף את העתירה מחוסר סמכות.

* תפקידה של סנגוריה הוא להגן על הנאשם, ולחלץ אותו מעונש. זו גם משימת הסנגוריה של רומן זדורוב, והיא עושה את מלאכתה נאמנה. האסטרטגיה של הסנגוריה במשפט זה, היא לנסות בכל דרך להטיל ספקות בקרב השופטים, על מנת שהוא יזוכה מחמת הספק.

עד כה, בכל הדיונים, נחלה הסנגוריה כישלון חרוץ. הראיות לאשמתו של זדורוב מוצקות מאוד, וקשה לערער את תקפותן. הסנגוריה תמשיך כנראה לבית המשפט העליון, ותנסה שם את אותה אסטרטגיה, בתקווה שהפעם תצליח לעורר ספק. זה תפקידה.

אלא שלצד הדיון המשפטי, המקצועי, הלגיטימי, הנסמך על ראיות, מתנהל דיון ציבורי אחר לגמרי. שיח ציבורי הקיים למעלה משבע שנים, מאז מעצרו של זדורוב, וכבר עשרות אלפי אנשים שותפים לו, מתאר תמונה קפקאית, על פיה המשטרה בחרה קורבן מקרי, חף מפשע, טרף קל בהיותו עולה מחבר העמים, בדתה ראיות ותפרה לו תיק. כל שרשרת הפיקוד במשטרה, משוטרים פשוטים ועד המפכ"לים בכל אותן שנים, שותפים לעלילת הדם. הפרקליטות – מהפרקליטים שטיפלו בתיק ועד היועצים המשפטיים לממשלה בכל אותן שנים, שותפים לעלילת הדם. וכך גם כל השופטים שהרשיעו אותו פה אחד בפסק דין בן 450 עמודים עמוסי ראיות.

ומכל מאות השותפים לקונספירציה, עוד לא התגלה ולו סדק קטן, של מישהו שהודה בשותפותו וחשף את המעשה.

זהו שיח אלים, שחלקים מהתקשורת מלבים אותו, ואנשים עוסקים בכך שנים, ללא לאות. מחפשים כל בדל של טיעון כדי להטיל ספק בפסק הדין או כדי להציג ראיות הפוכות. השותפים לתיאוריות הללו כה משוכנעים בה, עד שאין "ראיה" שלא יאמינו לה. כל מידע כזה רק יחזק את מה שהם כבר יודעים. בעיניהם, אין כל ערך לדיונים בבית המשפט. הרי הם כבר פסקו את פסק דינם, בבית הדין של הרחוב / האינטרנט / הפייסבוק. בעבורם – מי שעומד למבחן הם השופטים; האם הם שותפים לקשר שנרקם נגד זדורוב? הרי רק שותפות כזאת יכולה להצדיק פסיקה הסותרת את המערכת ה"עובדתית" שהם כה משוכנעים בה.

אם הסנגוריה לא תצליח לגרום לבית המשפט העליון לזכות את זדורוב מחמת הספק, ובית המשפט העליון יאשר את פסק הדין, ההמונים התומכים בזדורוב, "יבינו", שגם ידם של שופטי בית המשפט העליון במעל.

זו תופעה מדאיגה מאוד, במיוחד לנוכח היקפה.

* הטרגדיה הקשה, היא הצלחתם של מחוללי תאוריית הקשר לשכנע את אמה של הנרצחת.

* בעקבות הפיגוע במרתון בוסטון, השנה הקהל לא יוכל להכניס תיקים. הגיוני. אבל בכל מרתון אחר ובכל אירוע ספורט, תרבות ואמנות אחר הקהל יוכל להיכנס עם תיקים. והרי פיגוע דומה יכול להיות בכל מקום אחר, והסיכוי שהוא יהיה דווקא באותו מקום שהיה אשתקד נמוך למדיי.

זה כנראה הטבע האנושי – להתכונן למלחמות האתמול. אולי זה עונה על צורך פסיכולוגי לחזור למקום אסון ולקבל הזדמנות שניה למנוע אותו. בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, לקראת כל יום כיפורים דווח על כוננות עליונה של צה"ל, כאילו יום הכיפורים מועד לפורענות יותר מימים אחרים. עובדה – הותקפנו בו. ולהבדיל, אחרי אירוע השלג הגדול ועתיר הנזקים בדצמבר האחרון, בפעם הבאה שדובר על גל חורפי, המשטרה הודיעה על היערכות שיא, למרות שבסך הכל היה קצת קריר וירדו כמה טיפות גשם.

טבעי, אך חסר היגיון.

* ביד הלשון

אילה חסון סיפרה ברדיו על כתבה שצילמה ליומן אודות אלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד. היא סיפרה: "התלוויתי אליו לִנְמַל אשדוד, סליחה, לִנְמֵל אשדוד".

דווקא בפעם הראשונה היא צדקה ובתיקון היא טעתה. ממה נובעת השגיאה?

אילה מודעת לכך שנכון לומר נָמֵל, ולא נָמָל. אך בסמיכות, אין אומרים נְמֵל כי אם נְמַל - נְמַל אשדוד, נְמַל בית, נְמַל תעופה. בדיוק כפי שאומרים זָקֵן אך זְקַן השבט. 

* "חדשות בן עזר"