התנועה
הקיבוצית, כתנועה ציונית, חלוצית, כפרית ובעבר - חקלאית ברובה, יצרה נכסי תרבות
שנועדו להחיות את התרבות התנ"כית, את החג התנ"כי. הרעיון שעמד מאחורי
המפעל התרבותי הזה, הוא שעם שב אל אדמתו כדי להחיותה, ועליו להחיות גם את תרבותו
המקורית, תרבות של אנשי אדמה, היושבים על אדמתם ומעבדים אותה. רעיון של תחיה
תרבותית של העם היהודי השב לארץ ישראל.
קשה
לומר שהמפעל התרבותי הזה הצליח לעצב את התרבות הישראלית, אם כי הוא השפיע עליה
באופנים רבים (כמו ט"ו בשבט כחג הנטיעות ועוד). היום, גם התנועה הקיבוצית
אינה חוגגת ממש את החגים החקלאיים. אולם הם עדין קיימים – חגיגת הביכורים, מתקיימת
בצורה זו או אחרת, בכל הקיבוצים והמושבים. ובחלק מן הקיבוצים, גם חגים אחרים.
רמת
יוחנן, קיבוץ שיתופי חזק, מבחינה קהילתית, חברתית, כלכלית ובעיקר תרבותית, מקיים
מסורת חזקה ביותר של תרבות קיבוצית. כמדומני, זה הקיבוץ היחיד שקבלת השבת שלו
נערכת במעמד הקיבוץ כולו, היושב סביב שולחנות סעודת השבת. והוא מקיים מסורות יפות
של החגים החקלאיים. גולת הכותרת היא טקס קציר העומר, בשדה החיטה הסמוך ליישוב.
השנה,
נכחתי בטקס, כאורחו של חברי מאייקה יפה. הייתה זו חוויה יפה ומרגשת בעבורי.
****
הטקס
מתקיים בחג הפסח, למחרת הסדר, בשעות בין ערביים, לנוכח השקיעה. כל חברי הקיבוץ ואורחיהם
הרבים מגיעים למקום, יושבים על באלות חציר וכסאות באזור המיועד קהל. באמצע השדה
שתי במות – במת ענק למחוללים ובמה קטנה יותר לתזמורת ולמקהלה. על שני עמודים
גבוהים, מעין מגדלי תצפית, משני צדי הבמה, ניצבים קריינית וקריין. ובצדדים שני
רוכבים על סוסים, המשתלבים בהמשך הטקס. האזור כולו מקושט בדגלי ישראל.
המסכת,
אורכת כ-45 דקות, והיא חוויה תרבותית מרהיבה של זמר, מחול, נגינה וקריינות,
כולה על טהרת חברי רמת יוחנן וילדיהם, לבושים בבגדי מחולות מסורתיים, תנ"כיים;
מסכת שכולה ביטוי לתכנים הציוניים הקיבוציים של העמקת השורשים במולדת, של יצירת
קהילה חקלאית.
הטקס
עוצב ב-1945, וזה 69 שנים מתקיים ללא כל שינוי. כל
צעד מחול היום, זהה לצעד המחול של אותו הרוקד לפני עשרים, ארבעים וששים שנה. ראיתי
פעם סרט, המציג את הריקוד תוך שהוא מדלג בין הדורות, והריקוד בדיוק אותו ריקוד, רק
את הרוקדים שחור לבן מחליפים רוקדים בצבעים ואת השפמים השחורים מחליפים שפמים
לבנים.
הזמן
כאילו עמד מלכת. הזמרים שרים ברי"ש מתגלגלת, כפי ששרו
פעם. הקריינים מדקלמים את הטקסט שלהם בפאתוס רב, באינטונציה שהייתה מקובלת בשנות
ה-40, טקסטים כמו: "יבורך כל הבא בשערים, ברך יבורך – ברך יבורך! שלום צאתכם
לשדה. תחזק ידכם – תחזק. תחזק, תחזק – תחזק ידכם, הבאים בפאת השדה" וכן הלאה.
והכל, ללא שמץ של ציניות, אלא באותה רצינות ואותה התכוונות, אישית וקהילתית, כמו
קהילה מתפללת, הקוראת בדבקות תפילה שנוסחה לפני 2000 שנה.
גולת
הכותרת, שיאו של הטקס, הוא כמובן האקט של קציר העומר.
קבוצת גברים חסונים, מיומנת ומנוסה, קוצרת את פאת השדה בחרמשים, והנשים רוקדות
אחריהם, מלקטות את השיבולים ואולמות אותן באלומות עמן הן חוזרות בריקוד אל הבמה.
ניכר על הקוצרים, לבני השפם ומה שנשאר מן הבלורית, שהמיומנות שלהם בקציר ידני
בחרמש, לא נרכשה בחזרות לטקס, אלא בעבודה בשדה. בכל זאת, חמישה מהם עברו את גיל
השמונים ולצדם כמה זאטוטים בשנות השבעים לחייהם.
נקודות
נוספות הם טקס הנפת העומר – בדיוק כפי המסופר במשנה, בטקסט שהקריין קורא, לא לפני ש"ראש
הקוצרים" מכריז: "עומר ראשית תנובת השדה – ברכת האדמה!" וזקן
המשמרת מכריז: "הנני פודה עומר זה לפי מנהגנו והייתה הארץ לנו לצמיתות".
הטקס
מסתיים בשירת "התקווה".
****
"היי,
מה עם כתובת האש?" רטנו מן הקהל. הרי הם יודעים שבכל שנה ושנה, לפני שירת "התקווה",
מודלקת כתובת אש. מסתבר, שכיוון שהשנה השדה כבר יבש וצהוב לגמרי, מטעמי בטיחות לא
הודלקה האש. השנה אף היה תקדים מסוכן, כאשר אחד המשתתפים (מאייקה, המארח שלי) ניגש
למיקרופון מיד בתום שלב הקציר, התנצל שהמשפט חורג מהפרוטוקול וסיפר שחמישה מן
הקוצרים עברו את שנת ה-80 שלהם. אחרי הטקס אמר לו מישהו – "המשפט הזה עוד
יגיע לבירור במזכירות..."
אי
אפשר לספר על טקס העומר ברמת יוחנן, בלי להזכיר את מעצביו; שנים מהחשובים במעצבי
התרבות הקיבוצית, המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם (שלו ילד, נכדים ונינים בגולן),
שיצר את המסכת וכתב את המילים והלחנים והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, יוצרת המחולות
ומעצבת התלבושות.
****
צפיתי
בטקס בהנאה רבה, אך הרבה סימני שאלה ליוו את מחשבותיי, בנוגע למסורת וחידוש. מה
המשמעות של יצירת מסורת חלופית למסורת דתית, כשהיא עצמה הופכת לטקס דתי שאין להזיז
בו תו או תג? אך אולי זו הדרך הנכונה ליצור מסורת? נזכרתי בפרק מספרו של מוטי
זעירא "מקומי", הנקרא "השנה אנו מתחילים מסורת חדשה",
המציג את הקושי ליצור מסורת כלשהי בקיבוץ, בשל הרצון להמציא בכל פעם הכל מחדש.
שאלתי את עצמי שאלות על הרלוונטיות של הטקס הזה, כאשר גם חברי רמת יוחנן, ברובם,
אינם עוסקים עוד בחקלאות. שאלתי את עצמי האם הפאתוס הטקסי הזה יאה לימינו, או שמא
הוא פאתטי? האם ניתן ליצור היום מסורת כזאת בקיבוצים? האם אנו יכולים ליצור
מסורת כזאת באורטל? ואיך ראוי ורצוי להחיות ולשלב בחיי הקיבוץ את
המסורות היהודיות שנזנחו לשווא בידי האבות המייסדים, לצד המסורות הנאות שהם יצרו, מתוך
החייאת מסורות קדומות יותר, שנזנחו בגולה? איך משלבים את הכל ליצירה תרבותית
יהודית, ציונית, ישראלית, קיבוצית רלוונטית, המשמרת מסורת לצד חדשנות יצירתית?
בין
הנוכחים סביבי, שמעתי הרהורי כפירה גם מצד כמה מחברי הקיבוץ. אולם הם בטלים
בשישים, לנוכח המשמעות העיקרית של האירוע, בעיניי – עוצמתה של תרבות קהילתית,
המבטאת עוצמה קהילתית ויוצרת עוצמה קהילתית.
120
איש היו על הבמה – רקדנים, זמרים, נגנים וקריינים; נשים וגברים, זקנים, מבוגרים,
צעירים, נוער וילדים. כן, אפילו בני הנוער, בגיל המאופיין כל כך בציניות, משתתפים
בטקס הזה, ומתחרים על הזכות להשתתף במחולות. ובסך הכל, כ-200 שותפים בטקס ובהכנות
לו. אין המדובר בהתגייסות חד פעמית לחג היובל של הקיבוץ. מדובר באירוע המתקיים מדי
שנה בשנה, במקביל להכנות לסדר הקיבוצי. וכעבור חצי שנה - חג המים, טקס שמחת
בית השואבה, בחג הסוכות.
ובעיקר
חשבתי, לאורך הטקס, על המשמעות החינוכית; הערכים הנמסרים מדור לדור, באמצעות מפעל
תרבותי כזה.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
