הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה למאמרה של אווה אילוז "האם יתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?")

אילו נתבקשתי לתת כותרת למסה של אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ" – "האם יתכן דבר כזה – אינטלקטואל יהודי?", הייתי מכתיר אותו: "שבחי הניכור". אילוז יוצאת במאמרה נגד הסולידריות היהודית ונגד המושג אהבת ישראל. בעיניה, יש סתירה בין סולידריות לקבוצה, לבין אינטלקטואליות שחייבת להיות אוניברסלית. כל המסר שלה הוא מסר של אינטלקטואל מנוכר; מנוכר לחברה, מנוכר לקהילה, מנוכר לעם, כיוון שסולידריות מנוגדת לאמת, והאינטלקטואל מחויב לאמת. לא בכדי, הגיבורה האולטימטיבית שלה (גם אם היא מסייגת פה ושם את הערצתה אליה) היא חנה ארנדט, מקרה קיצוני של אינטלקטואל מנוכר לעמו. "בשביל ארנדט, כמו להוגי דעות אחרים מתקופת ההשכלה, האפשרות לדעת את האמת הייתה תלויה באפשרות לחשוב בצורה עצמאית, ללא התערבות של דעות קדומות או מסורת. העצמאות הזאת העניקה לה, זכות קריטית: לא להתייחס למצב ההיסטורי הספציפי של העם היהודי. אם חשיבה אמתית מוגדרת על ידי עצמאותה, היא חייבת להתעלם מהצרכים של הקהל שלה או קבוצת ההתייחסות שלה. זאת משום שהישארות בשטח הדאגות של הקבוצה מסכנת את יכולתה של אשת הרוח להתייחס אל העולם באופן נטול אינטרסים". אילוז טוענת שתפקידו של אינטלקטואל, מאז ימי סוקרטס, הוא לבקר את החברה שלו, והתביעה לסולידריות מנוגדת לכך.

אכן, תפקידו של אינטלקטואל הוא לבקר את החברה שלו. אולם אינטלקטואל מנוכר, שאינו חלק מהחברה, שאינו כואב את כאביה ואינו שמח בשמחתה, שאינו סולידרי כלפיה ואינו חי אותה – ביקורתו אינה ביקורת אמת, והוא עצמו אינו אלא נביא שקר. אין מי שמתחו ביקורת נוקבת יותר על חברתם מאשר נביאי ישראל, דווקא מתוך אהבת ישראל וסולידריות עמוקה עם עמם. ובדורות האחרונים, אין מבקרים חריפים יותר של החברה, מאשר ענקי רוח כביאליק, אלתרמן, ברנר, ש"י עגנון ומרטין בובר. זאת, כיוון שביקורתם באה מאהבה, מהזדהות, משייכות, ולא מניכור, שהוא המדרון החלקלק לשנאת ישראל.

אילוז מבטאת במאמרה את המסר הפוסט-ציוני הקלאסי: "כאידיאולוגיה לאומית, הפכה הציונות לעוף מוזר משהו: במקום שתסתיים עם הקמת המדינה, כוחה וטווח השפעתה רק התגברו". אליבא דאילוז, הציונות הייתה בסך הכל מכשיר להקמת המדינה. בעיניי, המדינה היא מכשיר להגשמת הציונות; לריכוז העם היהודי במולדתו, ליישוב ארץ ישראל ביהודים, לקיומה של מדינה יהודית הנוטלת אחריות על העם היהודי, על קיומו הפיזי והרוחני, על עתידו.

מאמרה של אילוז רווי דמגוגיה. לדוגמה, אילוז יוצאת בשצף קצף נגד הלובי הפרו ישראלי בארה"ב. כמשיחה לפי תומה היא משרבבת את המשפט הבא: "מה שנהוג לכנות 'הלובי הישראלי' – ללא ספק השדולה החזקה ביותר בפוליטיקה האמריקאית לצד NRA (איגוד הרובאים הארצי) ...". במאמר המתפרס על פני חמישה עמודים שלמים, ההתייחסות לאיגוד הרובאים ממש מיותר. אין בו שום תרומה למסר שלה. אולם היא לא ויתרה על שרבובו, כיוון שזהו לובי שנוא, בצדק, על הגורמים הליברליים בארה"ב ובאירופה, ואם אפשר לחבר אליו בתודעה את הלובי הישראלי, אילוז לא תוותר על ההזדמנות.

אילוז יוצאת נגד השימוש בסולידריות היהודית ככלי פוליטי. אבל האמת, היא שכל התאוריה שמאחוריה המסה, היא כלי פוליטי המוביל לשורת הסיום הכל כך פוליטית, כל כך בוטה, כל כך רדיקאלית: "לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלשתינאים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית [של האינטלקטואל] היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת". ... בכל הכאב? אני דווקא מזהה את חדוות הפרידה. 

* מוסף "הארץ"