* אם אכן מתגבש הסדר קבע המתיר את איראן
כמדינת סף גרעינית (ואין זו רק תעמולה איראנית), הרי ההסכם הזה הוא סכנה חמורה
לשלום האנושות.
* קבוצת ח"כים קיימה את מצוות העליה
לרגל בפסח, ועלתה לחלות את פניו של אבו מאזן במוקטעה. הם חזרו משם מוקסמים
כגרופיז, להקת מעודדות של היו"ר הפלשתינאי.
* הבשורה הגדולה שקיבלו מאבו מאזן, היא
שהוא מוכן לחדש את המו"מ עם ישראל, תמורת שרטוט הגבולות. כלומר, הוא מוכן
לעשות לנו טובה ולשאת ולתת אתנו, תמורת נכונות לייתר את המו"מ ולקבל מראש את
תכתיבו בנוגע לגבול. מה שהוא לא אמר, הוא למה הוא מתכוון כאשר הוא מדבר על גבול.
האם הוא מדבר על גבול בין מדינת הלאום הפלשתינאית למדינת הלאום היהודית? או שהוא
מדבר על גבול בין מדינת לאום פלשתינאי נקיה מיהודים (שהרי הוא אינו מוכן שיהודים
יישארו בה), לבין מדינה לא יהודית, שהוא יתערב בחייהם של הערבים בתוכה (כמו שחרור
מחבלים רוצחים, אזרחי ישראל) ושתוצף במיליוני פלשתינאים (ולכן הוא אינו מוכן לוותר
על תביעת "זכות" השיבה).
* במאמר ב"הארץ" של ערב פסח,
מבכה רוגל אלפר את השלום, ומכריז רשמית שלא יהיה כאן שלום. מצד אחד, ניתן לראות
בכך סוג של פיכחון. פיכחון? אלפר מציע תאוריה, על פיה שלום = חלוקת הארץ בין מדינת
ישראל למדינה הפלשתינאית בקווי 49'. אילו ישראל הייתה רוצה, היה שלום על בסיס זה.
אבל ישראל אינה רוצה שלום, ולכן אינה מוכנה לשלם את המחיר ולכן אין ולא יהיה שלום.
אלא שכל הבניין הרעוע הזה עומד על כרעי תרנגולת. מי קבע ששלום הוא דווקא על הבסיס הזה?
אך מעבר לכך, את הבסיס הזה ישראל דווקא קיבלה ושני ראשי ממשלה, ברק ואולמרט, הציעו
על פיו הסכם שלום לפלשתינאים והם דחו אותו על הסף. להערכתי, גם היום, כאשר ציפי
לבני ועריקאת יושבים בחדר, הם דנים על הבסיס הזה. ואין שלום. למה? כי הפלשתינאים
אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל. לכן הם דורשים את "זכות" השיבה,
שנועדה להציף את מה שיישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לכן, הם אינם מוכנים
להכריז על סוף הסכסוך. לכן הם אינם מוכנים להכיר בישראל (להכיר בה, אך לא כמדינה
יהודית, פירוש הדבר לא להכיר בה, כמובן).
* אני מתנגד למתווה השלום הנ"ל
ותומך בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון ומורשת רבין. הבעיה היחידה בתפיסה שלי,
היא שאין לה פרטנר פלשתינאי. וזה גם הדבר היחיד המשותף לתפיסה שלי ולאידיאה פיקס
של אלפר. אז אולי כדאי לחפש פתרון מחוץ לקופסה – הן מחוץ לקופסה הישראלית / פלשתינאית
והן מחוץ לקופסת א"י המערבית. בתוך הקופסה הזאת, הפתרון הוא חלוקה בין מדינת
ישראל ללא גבולות בני הגנה, עם טרנספר המוני לתושביה וויתור על נכסים לאומיים
חשובים לבין מדינונת פלשתינאית מפורזת ונטולת יכולת קיום. חלוקה כזאת היא מתכון
לנצחיות הסכסוך ולמלחמה קשה ועקובה מדם. הפתרון חייב לכלול את ירדן, ופשרה
טריטוריאלית סבירה בין ישראל לפדרציה ירדנית – פלשתינאית.
* במאמר ב"הארץ", יצחק לאור
מלקה אותנו קשות, על כך שחירותנו מבוססת על שלילת חירותם של הפלשתינאים, והוכחה
לכך היא הסגר שבו הם נתונים בחג.
בליל הסדר והסגר, נרצח סנ"צ ברוך
מזרחי בכביש 35 בהר חברון. ליל הסדר הוא ערב מוּעָד לפורענות, לפיגועים, לרצח
יהודים. האם שכחנו את טבח הפסח במלון פארק בליל הסדר תשס"ב 2002, בו נרצחו
למעלה משלושים איש ונפצעו 160, ואת הטבח למחרת באלון מורה, בו נרצחו ארבעת בני משפחת
גביש?
צריך דמיון מפותח כדי לשער מה עלול היה
לקרות במועד זה אלמלא הסגר?
יצחק לאור לוקה בבוחן המציאות שלו. הוא
חי בעולם וירטואלי, שבו אין סיבה ומסובב. הוא מתעלם מהגורם לסגר – הטרור
והמוטיבציה להרוג ביהודים בליל הסדר. הוא מתעלם מתכלית הסגר – הגנה על חייהם
ושלומם של אזרחי ישראל. מבחינתו, הסגר הוא אמצעי דיכוי שמיכוי, ללא כל סיבה, רק
מתוך חדוות הדיכוי וההתעללות המפעמת בנו.
* ובאותו עניין - כתבה לי הקוראת ו':
"אני לא חוגגת את פסח. קשה לדקלם את ההגדה, לדבר על יציאה מעבדות לחרות,
בידיעה שעם שלם נמצא בסגר, כדי שאנחנו נוכל להמשיך בצביעות הזו". תשובתי:
"אמנם בסדר פסח אנו שותים ארבע כוסות, אבל החג שבו אנו שותים עד דלא ידע
להבדיל בין ארור המן וברוך מרדכי הוא חג אחר".
* כיהודים, עלינו להתייחס להצתת מסגד
וכתובות "ערבים החוצה", בדיוק כפי שאנו מתייחסים להצתת בית כנסת וכתובות
"יודן ראוס".
* בתכנית "המילה האחרונה"
בגל"צ, השתלחה עירית לינור בהגדה הקיבוצית, מתוך שלילה עקרונית שלה, מעצם
היותה הגדה שונה מהמסורתית. אני אוהב מאוד את ההגדה הקיבוצית ורואה ברכה בריבוי, אך
אני מכבד את הטענה העקרונית של הגדה אחידה לעם היהודי כולו. מה שהפריע לי בדבריה
של עירית, לא היה ההתנגדות העקרונית, אלא הבורות שהפגינה באשר למהותה של ההגדה ושל
מסריה, והזלזול במה שאינה מכירה.
מי שהגן על ההגדה הקיבוצית, היה בן זוגה
לתכנית, רוגל אלפר. אלא שבמחלוקת בין שניהם, אני קרוב יותר, באופן חד משמעי,
לעמדתה של עירית. המסר של רוגל הוא: "מה אכפת לך באיזה הגדות אחרים משתמשים?
שכל אחד יקרא באיזו הגדה שהוא רוצה. מה אכפת לך אם מישהו לא רוצה לעשות סדר? שלא
יעשה. מה אכפת לך אם מישהו לא עושה סדר אלא יושב בבית מול הטלוויזיה ואוכל לחם? אם
זה טוב לו, מה זה ענייניך?" וכן הלאה.
שוב, אותה דיוטה נמוכה ואינפנטילית של
שיח הזכויות. אך זה לא שיח זכויות, שהרי איש אינו שולל את זכותו של כל אחד להחליט
האם לחגוג את פסח, ובוודאי שאיש אינו מנסה לכפות על זולתו לחגוג אותו בדרך מסוימת.
אין זה שיח זכויות, אלא שיח ניכור. שיח שהוא היפוכו של שיח האכפתיות. שיח השולל
חברה, שולל קהילה, שולל לאום ושולל משפחה. מה אכפת לך מה אני עושה? ובעצם – מה
אכפת לי מה אתה עושה? מה אכפת לי ממך בכלל? וחוסר האכפתיות הזה, בשם
האינדיבידואליזם הקיצוני, מתחיל בהתנגדות לשיח זהותי ותרבותי, שמשמעותו יצירת זהות
משותפת, וממשיך בחוסר אכפתיות למצבו הכלכלי של הזולת. "אם תעוף הציפור, לא
ישיר עוד שירים. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"
* בראיון ל"הארץ" בערב פסח,
קרא הרב הראשי דוד לאו, לשנות את חוק השבות, ולמחוק את סעיף הסבא, כלומר את קליטת
מי שסבם יהודי. תוך פריטה דמגוגית על הנימים הקסנופוביים הקיימים בנו, למרבה הצער,
הוא אמר שאין זה תפקידנו להיות מדינת הסעד של העולם השלישי... למעשה, הוא התכוון
לומר שאין להעלות לארץ את היהודים שאינם מוכרים על פי ההלכה, בפרשנות הרבנות
האורתודוכסית.
במשך 70 שנה, כל יהדות בריה"מ נלחצה
תחת מכבש כבד של דיכוי רוחני ותרבותי, שנועד להשכיח מהם את לאומיותם ודתם. והנה,
לאחר 70 שנה, נצח ישראל לא שיקר, ולמעלה ממיליון יהודים עלו לישראל, לבנות ולהבנות
בה. הם מתערים בעם היהודי, מתערים בחברה הישראלית, משרתים בצה"ל, תורמים
לחברה, לכלכלה, למדע, לתרבות ולספורט. לא כולם יהודים על פי ההלכה. כפי שההלכה
עצמה היא מתן מענה חדשני למצב העם היהודי לאחר החורבן, בניגוד לגישה הקראית של
דבקות פונדמנטליסטית בתורה כלשונה, כך על ההלכה במאה ה-21 לתת מענה הולם ליהדות בת
זמננו, ולא לדבוק כקראית בשולחן ערוך. מן הראוי למצוא את הדרך להכיר ביהדותם של כל
העולים מחבר העמים. הרב לאו משדר המון אמפתיה לכל חלקי העם, ואם נכונים הדברים
שנכתבו בכתבה, הוא מוליך מהפכה מבורכת של שחרור הרבנות מכבלי הבירוקרטיה ושיפור
השירות. אולם עמדותיו שמרניות לחלוטין ואין בהן כל מענה לצרכים האמתיים של העם
היהודי היום. הוא אף מנסה לסכל את הצעת החוק המתונה של ח"כ אלעזר שטרן,
שנועדה להקל על הגיור במסגרת הרבנות האורתודוכסית, באמצעות מתן אפשרות למתגיירים
לבחור באופן חופשי רבני ערים כמגיירים, ובכך לשבור את המונופול החרדי האנטי ציוני
על הגיור. אם זו גישתו, כל השינויים הארגוניים שהוא מקדם, שווים כקליפת השום.
* הטענה הדמגוגית של הקוראים לשנות את
חוק השבות, שאמנם הוגדר כתשליל של הגדרת היהודים בחוקי נירנברג, היא "שלא
ניתן להיטלר לקבוע את זהותנו היהודית". כמובן שאין כאן קביעת הזהות היהודית
על פי חוקי נירנברג, אלא אמירה ערכית, שהמדינה היהודית פתוחה בפני כל מי שנרדף בשל
יהדותו. יש לשים קץ לחרפה, שבה מי שנרדף בגולה על יהדותו, יירדף במדינת היהודים
בשל אי הכרה ביהדותו.
* חוסר היציבות באוקראינה גורם לעליה
באנטישמיות במדינה זו, וצפוי להביא להכפלת קצב העליה משם. במקום לקבל את היהודים
הנרדפים באוקראינה בזרועות פתוחות, כאחים אבודים השבים אלינו, יוזם הרב הראשי
חקיקה שתמנע עליית רבים מהם.
* למפת הפסטיבלים של פסח, נוסף פסטיבל
חדש – פסטיבל שיר השירים בפארק קצרין העתיקה. במרכז הפסטיבל השנה - הופעות של שולי
רנד ושל שלום חנוך, ברחבת בית הכנסת העתיק. אני הלכתי להופעה של שולי רנד. הופעה
מקסימה, עם הרכב של גיטרה, כינור וקלידים. שולי נתן את מיטב הרפרטואר שלו, ועליהם
הוסיף את "שירת העשבים" של נעמי שמר ע"פ ר' נחמן מברסלב ואת
"טמבל" של ארכדי דוכין (הגרסה העברית לשירו של ולדימיר ויסוצקי). מדבר
אחד התאכזבתי – שולי לא שר את פרק ה' בשיר השירים, אותו הוא הלחין ושר. כל כך
מתבקש בפסטיבל שיר השירים.
* מעבר להיותו של שולי רנד יוצר וזמר
מוכשר מאוד, הוא גם מעורה בתרבות הישראלית, חי בתוכה ותורם לה. הוא תורם לה דווקא
בכך שהוא מכניס לתוכה את הגוון החרדי, להבדיל מהחרדים המתבדלים והמסתגרים. הם
מונעים מעצמם את ההיכרות עם גוונים אחרים בתרבות הישראלית היהודית, אך גם מזולתם
את הגוון החשוב שלהם. בחירתו של שולי רנד הפוכה, וזאת גדולתו.
* למעלה מ-42 שנים וחצי חלפו מאז קבעה
אסתר רוט שחמורוב את השיא הישראלי לנשים בריצת 100 מ', בחצי הגמר באולימפיאדת
מינכן, עד שהשיא נשבר היום בידי אולגה לנסקי. בריצה זו חסרו לרוט שחמורוב 4 מאיות
השניה כדי לעלות לגמר במקצה זה. היא עלתה לגמר בריצת 100 מ' משוכות, הישראלי
הראשון שהגיע לגמר כלשהו באולימפיאדות, אך בשל טבח הספורטאים (ובהם מאמנה האישי
עמיצור שפירא), לא השתתפה במרוץ. היא השתתפה במרוץ הגמר באולימפיאדת מונטריאול
1976, וזכתה במקום השישי. יש לציין, שבתקופתה הייתה רוט שחמורוב האצנית המהירה ביותר
בעולם החופשי, אך בכל המקומות הראשונים זכו הספורטאיות מן הגוש הסובייטי, שגופן
היה מוצף בהורמונים גבריים, והן היו למעשה מכונות ספורט בלתי אנושיות. לאמתו של
דבר, היא הייתה אז האישה המהירה בעולם. מאז, ישראליות וישראלים זכו במדליות
אולימפיות, כולל מדליית זהב, והיום נשבר השיא האלמותי של שלה, אולם בעיניי, אסתר
רוט שחמורוב, כלת פרס ישראל לספורט, הינה גדולת הספורטאים הישראליים בכל הדורות.
* ביד הלשון
"איפה תהיו בחג השני"?
"מה תעשו בפסח שני"?
ובכן, אין מועד כזה – "החג
השני". "פסח שני" דווקא יש, אך הוא שונה מכוונת השואלים.
היום האחרון של פסח, כ"א בניסן,
שכמו היום הראשון, הוא שבתון, נקרא בפשטות "שביעי של פסח". על פי
המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף ובני ישראל עברו בתוך הים בחרבה, אולם בתורה אין
הסבר לציווי לקיים ביום הזה שבתון.
ומהו פסח שני?
מועד זה, הקרוי גם "פסח קטן",
חל בי"ד באייר, בדיוק חודש לאחר ליל הסדר. זהו מקצה שיפורים, המאפשר למי שלא
יכלו להקריב את קורבן הפסח, מכיוון שהיו טמאים (למשל, נגעו במת), להקריב אותו
במועד ב'. אין מועד ג'. היום נהוגים בפסח שני מעט מנהגי יום טוב, כמו אי אמירת
"תחנון" בתפילה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
