מאז
מימוש הסכמי אוסלו, רובם המכריע של הפלשתינאים ביהודה ושומרון חיים תחת שלטון
פלשתינאי, שהוא יותר מדינה מינוס מאשר אוטונומיה פלוס. יש להם נשיא, ראש ממשלה,
ממשלה, פרלמנט, חוקים, כוחות ביטחון, שירותי מודיעין, משטרה, בתי כלא, בתי משפט,
רשויות מוניציפליות, נציגויות בכל העולם. עד מבצע "חומת מגן", במשך 7
שנים, ישראל נמנעה מלממש את אחריותה הביטחונית, שנקבעה בהסכם אוסלו, ורק בעקבות
מתקפת הטרור שגבתה למעלה מאלף ישראלים הרוגים, ישראל השיבה את האחריות הביטחונית
לעצמה. ברצועת עזה, השלטון הפלשתינאי הוא מלא.
כעת
אבו מאזן מאיים על ישראל, שעמו יאבד את עצמאותו הכמעט מלאה לדעת, מתוך בחירה, כדי...
להעניש את ישראל. הוא עושה זאת, כיוון שהוא מניח, אולי בצדק, שישראל תיבהל מן
האיום ותיכנע לתכתיביו, שעה שהוא אפילו מסרב להכיר בה.
על
ישראל לראות באיום הזה הזדמנות ולשנות את כללי המשחק. על ישראל להבהיר, שכל שטחי
הרשות שמהם היא נסוגה בעקבות הסכמי אוסלו, נשארים שטחים פלשתינאים והיא לא תחזור
בשום אופן לנהל אותם ולא תיקח עליהם כל אחריות. במקביל, עליה להודיע, שבמקרה כזה
היא תחיל באופן חד צדדי את ריבונותה על גושי ההתיישבות ובקעת הירדן. חייבים לשבור
את המשוואה המוזרה, על פיה המו"מ הוא מתנה של הפלשתינאים לישראל שעליו עליה
לשלם וכעת, שגם העצמאות הפלשתינאית היא פרס של הפלשתינאים לישראל.
אבו
מאזן מאשים את ישראל בהפרת "רוח אוסלו". הוא, שמסרב להכיר בישראל, שמסרב
לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני
פלשתינאים, תובע מישראל לקבל מראש את קווי 49' כגבול. אולם כאשר נחתם הסכם אוסלו,
סוגיית הנסיגה לקווי 49' הייתה מנוגדת בתכלית הניגוד לעמדת ישראל ולתכנית השלום של
רבין. רבין הציג את תכניתו בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, ב-5 באוקטובר 1995.
להלן מורשת רבין: "גבולות
מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים.
לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים
אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה
אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת
ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את
צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת
הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה
ושומרון".
מי
שסטה מהדרך היה ברק ובעקבותיו אולמרט, במדיניות הרפתקנית ומסוכנת של קבלת העיקרון
של קווי 49'. המדיניות הזו נחלה כישלון אחר כישלון, ובוודאי שלא קירבה כהוא זה את
השלום. האיום הפלשתינאי הוא הזדמנות לחזור למורשת רבין.
מלחמת
ששת הימים הייתה מלחמת מגן שאין צודקת ממנה. ישראל, בגבולות המסוכנים של 49'
(שאילו הופתעה בהם כמו במלחמת יום הכיפורים הייתה מושמדת בתוך שעות), נחלצה למלחמת
מגן שבה שחררה חבלי א"י שהיו בשליטה ערבית. אני תומך בוויתורים טריטוריאליים
ובנסיגה כואבת משטחי מולדת, אולם בשום אופן לא בנסיגה מלאה ולא בוויתור על גבולות
בני הגנה. קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', כמוה כקבלת העמדה שמלחמת ששת הימים
הייתה תוקפנות ישראלית, ואשר על כן, על ישראל "להחזיר" את השטחים
ש"כבשה". קבלת הנראטיב השקרי הזה, היא טעות חמורה, ולבטח לא תביא לשלום,
בוודאי עם מי שמסרבים להכיר בזכות קיומה של ישראל. לכן, על ישראל להוריד מן הפרק,
אחת ולתמיד, את רעיון העוועים הזה, מבית מדרשם של ברק ואולמרט. במקום להיבהל מהאיום הפלשתינאי, יש למנף אותו
לשיפור מדיניותה של ישראל.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
