* אחריותה
העליונה של הנהגה לאומית, היא הבטחת שלומה וביטחונה של המדינה. נתניהו הבין זאת,
כאשר הציב על סדר יומו של העולם את האיום האיראני, שהוא איום על שלום העולם, אך
בראש ובראשונה על שלומה של ישראל. והוא עשה זאת היטב, בכישרון רב ובהצלחה לא
מבוטלת.
אבל אזעקת העולם אינה מטרה אלא אמצעי, לסיכול
תכנית הגרעין. והנה, עומדת ומושגת תוצאה הפוכה – הסכם נוסח מינכן, שבו העולם
החופשי נכנע לרודנות המאיימת על שלומו, ומאפשר לאיראן להיות מדינת סף גרעינית.
אם זה יקרה, היכולת שלנו לתקוף באיראן, תהיה כמעט
בלתי אפשרית. זה קרה במשמרת של נתניהו. יתכן שבראיה היסטורית, דווקא הוא ייחרט כמי
שלא עשה את הדרוש כדי להגן על מדינת ישראל.
אין ספק שהוא פעל במערכת כמעט בלתי אפשרית, עם
התנגדות של העולם לפעולה צבאית, עם אופוזיציה חזקה מבית, כולל של מי שהיו
הרמטכ"ל וראש המוסד, עם נשיא שניהל מדינות חוץ לעומתית וכמובן של תקשורת
שבחלקה אפילו הסיתה לסרבנות ואף לפוטש. אך מבחנה של מנהיגות, הוא היכולת והאומץ
לקבל בזמן את ההחלטה הנכונה, תוך נכונות לשלם את המחיר הפוליטי המידי. כך נהג בגין
בנושא הכור העיראקי. יתכן שנתניהו החמיץ זאת בנוגע לכור האיראני. אולי כיוון שחסרה
לו המנהיגות שאפיינה אישים כבן גוריון ובגין.
* לפני חצי שנה השיג אובמה הישג גדול – הסכם
המחייב את סוריה להתפרק מן הנשק הכימי שבידיה. חלפה חצי שנה, וסוריה שבה ומשתמשת
בפועל בנשק כימי. מה המסקנה של אובמה? הוא מקדם הסכם מינכן עם איראן, כמדינת סף
גרעינית.
* ושוב ירי טילים על אזרחי ישראל בדרום הארץ. שוב
אותו פשע מלחמה מתמשך. מה ניתן לעשות? הקשיבו היטב, יש לי רעיון מקורי ויצירתי.
נקרא לו "התנתקות". ישראל תיסוג מכל שטחי רצועת עזה. היא תעקור את כל
יישובי גוש קטיף, עד הישראלי האחרון, כולל הישראלי המת האחרון. כדי שלא תהיה
לפלשתינאים כל עילה להמשיך בטרור, הנסיגה תהיה עד גרגר החול האחרון. ואז סוף סוף
נהנה משקט ושלווה ונחיה עם שכנינו באהבה, אחווה שלום ורעות.
* מה גורם לישראלים לא מעטים, לדבוק בקו
הירוק דבקות דתית – משיחית ממש? היטיב להסביר זאת ההיסטוריון ד"ר אודי מנור:
"הקו הירוק מסמל בעבורם את גבול הלגיטימיות של הפשע שנקרא ציונות. עצם זה
שאנחנו יושבים כאן ועצם זה שאנחנו קיימים, זו כבר תקלה שהדבר היחיד שאיכשהו מקזז
אותה הוא השואה... בקיצור, השואה הופכת אותנו לראויים למשהו קטן, חבל שעל חשבון הערבים
האומללים. המשהו הקטן הזה, שגם הוא הושג בפשעי מלחמה של טיהור אתני, מוגבל לקו
הירוק שהוא כאמור קו הלגיטימיות. מנקודת המבט הזו, בין אם יהיה שלום אחרי שניסוג
אליו בין אם לאו, לא משנה מאומה. כי הרי כל פיגוע וכל רצח של יהודי הוא בבחינת
'מגיע לנו' שהרי אנחנו כאן על בסיס של עוול כלפי הערבים שלא חייבים לנו כלום".
* בליל הסדר המשפחתי שלנו, השארנו כיסא סמלי
ליהונתן פולארד ולעודא טראבין. כיסא לפולארד השאירו רבים. אולם כמה ישראלים יודעים
על עודא טראבין? טראבין הוא אזרח ישראל, בן העדה הבדואית, הנמק כבר 14 שנה בכלא
המצרי בעוון ריגול למען ישראל. ישראל מכחישה מכל וכל את ההאשמות כלפיו. תהיה האמת
בנדון אשר תהיה – המחויבות שלנו כלפיו מוחלטת. על הציבור הישראלי ללחוץ על הממשלה
לפעול למענו בכל דרך אפשרית.
* על מדינת ישראל להגדיר כמטרה לאומית ראשונה במעלה,
את יציאת אוקראינה ועליית יהודי אוקראינה לישראל.
* ב-ynet יהדות, נערך במוצאי פסח דיון בסוגיות
זהותיות, בהשתתפות ארבעה אנשי רוח. ובהם... "איש הרוח" גדעון לוי. מה
הופך את העיתונאי הבינוני הזה, שאם נכנה אותו גמד אינטלקטואלי, נואשם בצדק בהוצאת
דיבה על הגמדים, ל"איש רוח", ששווה לטרוח להקשיב להבל פיו? היותו ראש
וראשון לתועמלנים האנטי ישראליים, הפך אותו לדמות בינלאומית עתירת פרסים, מצד
גורמים שאהבת ישראל אינה בדיוק תמצית האידיאולוגיה שלהם. הסלביות הבינלאומית הזאת,
הפכה אותו בתנועה סיבובית הזויה ל..."איש רוח". איזה אבסורד!
* גיבורי תש"ח מסתלקים מעולמנו. בשבוע שעבר
נפטר בנץ פרידן, מהמפקדים הבכירים של "ההגנה", מפקד חטיבת אלכסנדרוני
במלחמת השחרור, בגיל 97. לפני 14 שנים, קיבלתי טלפון מפתיע מפרידן, יו"ר
עמותת אלכסנדרוני, בעקבות מאמרים שבהם תקפתי את השרלטן תדי כץ, שפרסם עבודת מאסטר
בהיסטוריה, בהדרכת הפוסט היסטוריון האנטי ישראלי הקיצוני, שרלטן ידוע כשלעצמו,
אילן פפה, שבה בדה עלילה על טבח שערכו לוחמי אלכסנדרוני בכפר טנטורה. פרידן,
יו"ר העמותה, הוביל מאבק משפטי נגד תדי כץ, והתקשר להודות לי על כתיבתי. מאז
שוחחנו פעמים אחדות נוספות. לבקשתי, הוא שלח לי חומר רב על הפרשה ועל המאבק המשפטי,
בו השתמשתי במאמרים נוספים שכתבתי בנדון. בבית המשפט הוכח שהעבודה הייתה פברוק אחד
גדול, שהתבססה על זיוף עדויות והקלטות וכץ נדרש להתנצל מעל גבי העיתון על דבריו.
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של כץ. אוניברסיטת חיפה פסלה את העבודה. בנץ
פרידן, ממפקדי תש"ח, מגיבורי האומה, איש ביטחון והתיישבות (ממייסדי אופירה
בסיני). יהי זכרו ברוך!
*בילדותי, מיד בצאת הפסח, מיהרתי ל"מרכז הפלאפל
לנוער" ברח' עוזיאל בר"ג, לאכול את החמץ הראשון. ותמיד, נדחקתי שעה
ארוכה בתור ענק. אבא שלי מאוד לא אהב את המנהג הזה. "מה קרה? מה זה הפרעסעריות
הזאת? אפשר לחשוב שהיית מורעב שבוע. החמץ יחכה למחר בבוקר". אבל אני ראיתי במנהג
הזה חלק ממצוות החג והקפדתי עליו הקפדה חמורה. במבט לאחור... אבא שלי צדק.
* ביד הלשון
באחת מפינותיי האחרונות, הסברתי את ההבדל בין ראשי
תיבות המסתיימים באות סופית (או"ם) וראשי תיבות המסתיימים באות רגילה
(מו"מ): כאשר בהגיה אנו מבטאים את ראשי התיבות כמילה ממש – "אוּם",
הסיומת היא באות סופית. כאשר אנו מבטאים את ראשי התיבות במילים השלמות – "משא
ומתן", הסיומת היא באות רגילה.
אולם יש יוצאים מן הכלל, כמו שב"כ
וצמ"פ. איננו נוהגים לומר "שירות הביטחון הכללי" אלא שַׁבַּכּ ולא
"צוות, מחלקה פלוגה" אלא צָמַפּ. מדוע, אם כן, איננו מסיימים אותן באות
סופית? היוצאים מן הכלל, הם ראשי תיבות שהאות האחרונה שלהם דגושה. היוצאים מן הכלל
מסתיימים רק באותיות כ"ף ופ"א, היחידות מתוך המנצפ"ך (האותיות שיש
להן אות סופית) שעשויות להיות דגושות בסוף המילה.
כאשר הצגתי את הכלל בנדון, נשאלתי מדוע מרצ, שאנו
מבטאים אותה כמילה אחת, אינה נכתבת בצ' סופית – מרץ? התשובה היא, שמרצ אינה חלק מן
הכלל הזה, כיוון שאין כאן ראשי תיבות, אלא צירוף אותיות הקלפי של שנים ממרכיביה (מ
– מפ"ם, רצ – התנועה לזכויות האזרח ולשלום. מהמרכיב השלישי –
"שינוי", היא נטלה את הצבע הירוק).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
