31 שנים חלפו מאז אותם שלושה חודשים, וזו
הפעם הראשונה שאני כותב עליהם. פה ושם עסקתי בהם בעקיפין; רמזתי על חלק מן
האירועים בטקסט דרמטי שכתבתי והצגתי בתיאטרון הקהילתי. אשתקד סיפרתי על סופת שלג
שפקדה אותנו בעיצומו של יום העצמאות, בפתיחת ציר לג'בל ברוך. אבל מעולם לא סיפרתי
את הקורות אותנו, את חבריי ואותי, בשלושת החודשים במוצב "גפן"
בלבנון, בין 7.4.83 ל-7.7.83.
רגשותיי כלפי אותה תקופה מעורבים. מצד אחד,
אני זוכר אותם כתקופה יפה; מבחינה חברתית, מבחינת התחושה של עשיה, של אקשן, של חוד
החנית של צה"ל. גם כתקופה של הצלחה אישית כלוחם. אולם מצד שני, הייתה זו
התקופה הקשה ביותר בכל שירותי הצבאי, בסדיר ובמילואים, ואני נושא עמי זיכרונות
קשים ממנה.
****
הגרעין שלי, גרעין "שיטל",
שירת בגד' 931, במחזור השני של חטיבת הנח"ל, שהוקמה תוך כדי מלחמת לבנון
הראשונה. מיד בתום התקופה עליה אספר, עברנו לגד' 50, גדוד הנח"ל המוצנח
בחטיבת הצנחנים, כמקובל במסלול הנח"ל באותם ימים. בתום חודשיים של אימון מפרך
במשאבי שדה, עלינו לתפוס קו בלבנון.
הגדוד שלנו תפס את קו עמיק, כפר לבנוני בצפון
הבקעא. הפלוגה שלי תפסה את מוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה
המזרחית, סמוך לנהר הרישי, שחצץ בין השטח שבשליטת צה"ל לבין המתחם הסורי.
הנוף היה מהמם. הנסיעה למוצב עברה לאורך כל
הבקעא, עם הנופים המרהיבים של הליטני, אגם קרעון, שדות הפרג האדומים אדומים, הרי
הלבנון המושלגים ממערב והרי מול הלבנון המושלגים ממזרח. נהר הרישי היה נחל איתן
רדוד, עם מים עד לגובה המותניים, ומשני צדדיו כמה מאות מ' של בוץ טובעני, ביצות
הרישי. המוצב היה על צלע ג'בל ברוך, תל שמתחתיו ישוב עתיק, כמדומני מהתקופה
הביזנטית, ולכן מצאנו בו שפע של מטבעות עתיקים, אבני בליסטראות וחצים. איזה
ניגוד קיצוני בין הנוף הפסטורלי, למציאות הקשה. אין ספק, לבנון היא ארץ יפהפיה.
... ארץ אוכלת יושביה.
****
הגענו ל"גפן" ב-7.4, ימים אחדים לאחר
הפסח. "איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, ונענינו:
"גבעת חלפון". כלומר, כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך
אתמול בלילה ירו עלינו RPG.
ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים.
הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו
פרשת המים. עד אליו הגזרה הייתה שקטה לחלוטין. ממנו – הייתה זו הגזרה החמה, הרועשת
והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.
יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום
השואה, שוב נורה טיל RPG
לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה",
גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר
"השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל
המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"כ. היה ברור לנו
שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות
ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות
"רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו
את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה
תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו
נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום
דבר לא עזר. המוצב תוגבר. צורפה אלינו מחלקת טנקים. צורף אלינו נמר"ש
(נגמ"ש מרגמה 81), שהמש"ק שלו היה מושי פרחי. כמעט מידי יום
הוצאנו "טווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא
הועיל.
כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם
ב"שחורה". נאמר לנו שעד הודעה חדשה, "השחורה" היא מחוץ
לגבולות הגזרה שלנו. כלומר, אסור לירות לכיוון. בעמדת התצפית שלנו, הוצבו אמצעי
תצפית מיוחדים, ליום וללילה, שאוישו בידי קציני "שלדג" (אחד מהם היה
מדריך שלי לשעבר בצופי ר"ג). לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את
חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".
****
אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מידי לילה
השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו,
ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעתים יצאנו עם לוחמי
הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי. הם הציבו את המוקשים, ושני כוחות שלנו אבטחו
אותם; כוח אחד שהלך עמם ונשכב לאבטח אותם בשעת הביצוע, וכוח אחר שהציב מארב במרחק
של כמה מאות מטרים משם.
חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות
מחבלים. באחד המקרים, "טווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד
מיימון, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.
כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של
הסלמה עם הכוח הסורי, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו
את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי,
שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון
לו.
****
העובדה שהיינו המוצב הצפוני ביותר בתקופה סוערת
וחמה, הפך את המוצב שלנו למוקד עליה לרגל של בכירי צה"ל. הרמטכ"לים רפול
ומשה לוי (לוי החליף את רפול במהלך התקופה ששהינו במוצב), אלוף פיקוד הצפון
אמיר דרורי שביקר לעתים תכופות, ראש אכ"א עמוס ירון (שבתו, דגנית,
למדה אתי בכיתה), ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, היו אחדים מן המבקרים אצלנו. היה
לנו נוהל קבוע – כאשר הגיע אלינו אח"ם, אני הוצבתי בעמדת התצפית. הייתי מעין
"דובר המוצב" הלא רשמי. בין המבקרים, היה מפקד הנח"ל תא"ל
אמנון אשכול, מקיבוץ עין המפרץ, שהרבה לבקר את לוחמי הנח"ל בלבנון. באחד
המקרים הוא ישב לילה שלם בתצפית. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה.
אחד מלוחמיו היה בנו.
****
על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר
ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד.
לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.
ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת
כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאוייש בידי חיילים מפלוגה
ב' בגדוד שלנו.
ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן
גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.
ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון
לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו.
צוות מהפלוגה שלי, בראשות עופר כהן, המ"פ שלנו (שכינינו אותו "רינגו",
על שם גיבור סדרת מערבונים, אקדוחן ידוע וסמל מאצ'ואיסטי באותם ימים) שכב במארב
אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה.
היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף
אייר. לפתע פילחה את האוויר יריה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין
צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.
"רינגו" נתן את פקודת האש,
וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהייתה בידינו. אני יצאתי למארב
כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא
היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה,
אני סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.
ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים
מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב".
הייתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.
****
הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר
במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו
הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות
שני המג"דים – ויקטור מיימון, המג"ד שלנו ויואל אדרת, מג"ד
המחליפים.
הכוח שלנו, בראשות המ"פ, צעד כמה עשרות מ' אחרי
החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים, מכיוון החפ"קים. רצנו לשם
במהירות. מתברר שיואל, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש
נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מיימון נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף
איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי
שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה
ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.
קצין נוסף מהיחידה שהחליפה אותנו נהרג כעבור 5
ימים, ממטען צד שהופעל לעבר רכב "ספארי" שהחזיר לוחמים מן הבית למוצב.
ב-7 ביולי, הסתיים הקו שלנו. אני נשארתי, עם עוד
קומץ חיילים, יום נוסף, ככוח מאסף. כך נחסך ממני אינצידנט הסיום של הקו. כשחבריי
חצו את שער עגל במטולה וחזרו לארץ, בשירת "שער הברזל נסגר מאחוריי", הם
השליכו מן ה"ספארי" רימוני עשן צבעוניים לאות שמחה. כשהצטרפתי אליהם,
למחרת, לבסיס בבית הלל, הם המתינו בתור לחקירת מצ"ח...
****
שנים אחדות לאחר מכן, הסעתי את מורי ורבי אברהם
אדרת מקיבוץ איילת השחר, להעביר את חוג "תוכן בחג" שיזמתי באורטל,
ושבו לפני כל חג אברהם העביר שיעור על החג (כשמצב בריאותו לא אפשר לו להמשיך,
החלפתי אותו וקיימתי את החוג בעצמי במשך כחמש שנים). אהבתי את שיעוריו, אך יותר
מכך אהבתי את השיחות עמו, בנסיעה הלוך ושוב. באחת הנסיעות, הוא סיפר לי על בנו
שנפל. ידעתי שהוא אב שכול, אך מעולם לא קישרתי בין האירועים. כשהוא סיפר לי על
נסיבות נפילת בנו, נפל לי האסימון. "הייתי אתו כשהוא נפל", סיפרתי
לאברהם. "הייתי בין נושאי גופתו".
לפני חודשים אחדים, שאל אותי יוסי בצלאל,
חברי בפייסבוק, המרבה להתכתש עמי בסוגיות פוליטיות, אם בגרעין שלי היו חברים משבט "אופק".
השבתי לו שאני מהגרעין הבא אחריהם, צעיר מהם בשנה. "מאיזה מחזור אתה"?
הוא שאל אותי. "הכרת את גרעין 'זהב'? אחי, ארז, היה בגרעין ונהרג
בלבנון". "הייתי אתו בקרב שבו הוא נפל", סיפרתי לו.
****
זו הפעם הראשונה שאני מעלה על הכתב את הקורות את
חבריי ואותי בשלושת החודשים הקשים במוצב "גפן".
ולא סיפרתי הכל. יש סיפורים שכנראה ימתינו עוד
מספר שנים.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
