* אני מסרב להתרגש יותר
מדי מההסכם בין הרש"פ לחמאס. רק עיוור מתוך בחירה, השלה את עצמו שיש הבדל
מהותי בין הרש"פ ופת"ח לבין חמאס. האמת היא שיש הבדל מהותי בין אלה לאלה
– חמאס היא תנועה אסלאמיסטית ופת"ח היא תנועה לאומנית. יש תהום בין שתי
המפלגות בענייני פנים, מקומה של השריעה במדינה ועוד. אולם בנושא הישראלי, אין
ביניהן הבדל מהותי. שתי המפלגות מסרבות להכיר בישראל (כמובן שהכרת פת"ח
בישראל לא כמדינה יהודית, משמעותה אי הכרה בישראל), שתיהן תנועות טרוריסטיות
הדוגלות במאבק המזוין. ההבדלים הם טקטיים.
* הסיבה היחידה להקמת המשרד לביטחון העורף,
הייתה סידור עבודה למתן וילנאי. אלמלא הובטח לו תפקיד שר, לא היה עובר עם ברק
ל"עצמאות". מאחר ולא היה תפקיד שר פנוי, צריך היה להמציא לו משרד. וכך
נולד המשרד לביטחון העורף. משרד מיותר, שדינו להתבטל.
* הטרנד החדש – להריץ דחקות (בעיקר ברשתות
החברתיות) על "לימודי השואה בגן". תכנית חינוכית כל כך הגיונית, כל כך
רגישה, כל כך נכונה, כל כך בנויה לגילאים השונים על פי הבנתם, כל כך יותר נכונה
מהתעלמות, כאילו ניתן להתעלם, ולו מן הצפירה ומן השאלות של הילד "מה הצפירה
הזאת לכם"? תכנית שנבנתה במקצועיות וברגישות בידי "יד ושם" ומשרד
החינוך, ומיטיבה לתת מענה הולם לצורך של כל גיל להיחשף בצורה המתאימה לזכר השואה.
אבל את מי מעניין חינוך הילדים, כשאפשר
לשלהב יצרים ולהסית? יש מגמה בתוכנו, של גורמים הסולדים מלאומיות יהודית, וחוששים
מכך שתודעת השואה תחזק את התובנה בדבר ההכרח הקיומי בריבונות לאומית בטוחה וחזקה
של העם היהודי בארצו, ולכן הם עושים הכל כדי לצמצם למינימום שבמינימום כל עיסוק
בשואה ובלקחיה. לכן, למשל, הם יוצאים נגד המסעות החשובים לפולין, וגרוע יותר –
עושים הכל כדי להגחיך אותם.
* אורי משגב ממשיך במסעו האובססיבי
ב"הארץ" נגד זיכרון השואה בישראל. הפעם הוא יוצא נגד יום הזיכרון לשואה
ולגבורה: "... פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה..
שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס
לאומני" וכל הבלה בלה המשומש והעבש הזה. הגיגיו האינפנטיליים של הנ"ל,
מזכירים לי פעוט שנעמד באמצע החדר וצועק "קקה פיפי" ומביט לכל עבר,
לוודא שראו אותו ושמעו אותו. בקצב הזה, הוא יעלה בקרוב לדרגת אינטלקטואל ויוזמן
לפאנלים של אנשי רוח לצדו של גדעון לוי.
* בשנים האחרונות, כלי תקשורת שונים, הן
עיתונות כתובה והן אלקטרונית (ערוץ 10) עמדו בפני סכנה לקיומם. התעורר, בצדק רב,
קול זעקה. המסר היה, שיש להניח הצדה את הסיבות למשבר של אותו כלי תקשורת, וקודם כל
יש להציל אותו. יש להציל אותו למען הדמוקרטיה, הזקוקה לריבוי קולות ולריבוי דעות.
יש להציל אותו, כדי שלא לשבור את מטה לחמם של מאות העיתונאים והעובדים בו.
האיום התורן הוא על "מקור
ראשון", עיתון המזוהה עם הציונות הדתית ועם תושבי יהודה ושומרון. ומשום מה,
נדם קולם של מרבית הנאבקים על קיומו של כל עיתון.
אובדן "מקור ראשון" יהיה מכה קשה
לדמוקרטיה הישראלית, כיוון שמדובר בקול חשוב, שלא ממש בא לידי ביטוי משמעותי בשדה
התקשורת הישראלי. יהיה זה אובדן של עיתון טוב, ברמה גבוהה, שהמוסף הספרותי שלו
(הנקרא "שבת") אינו רק המוסף הספרותי הטוב ביותר בישראל, אלא הוא מתנשא
קומות רבות מעל לכל מוסף אחר. והוא יהיה אובדן פרנסתם ומטה לחמם של מאות עובדיו.
האיום על קיומו של העיתון, נובע ממה
שמצטייר כסירוב של הממונה על ההגבלים העסקיים לאשר את רכישת העיתון בידי שלדון
אדלסון; עסקה שאושרה בידי בית המשפט, אך נדרש גם אישורו של הממונה. הוא משהה זמן
רב, רב מדי, את החלטתו. ללא אישור העסקה, העיתון ייסגר וכל עובדיו יפוטרו.
איני מאושר מכך שבעלי "ישראל
היום" הוא הרוכש של "מקור ראשון". יש בכך בעיה, בהחלט. אולם אם
האלטרנטיבה היא סגירת העיתון, האלטרנטיבה גרועה לאין ערוך. מן הראוי, שהממונה על
ההגבלים, יעמוד על מספר עקרונות. למשל, ש"מקור ראשון" לא יחולק בחינם,
בדומה ל"ישראל היום". וחשוב יותר, שתשמר עצמאותו המערכתית של "מקור
ראשון" (שלא אחת הוא בעמדה אופוזיציונית לבנימין נתניהו, שאדלסון הוא
מקורבו). אולם בשום אופן, לא למנוע את העסקה.
אכן, יש בעיה בהרחבת השליטה של מו"ל
אחד על כלי תקשורת רבים. אולם כאשר שוקן שולט על רשת מקומונים בנוסף ל"הארץ"
ומוזס שולט על "ידיעות אחרונות", ynet, רשת "ידיעות תקשורת",
"כלכליסט" ובחלק נכבד של ערוץ 2, מניעת העסקה בטענת הגבלים עסקיים בשוק
התקשורת הישראלית, היא לעג לרש.
לא צריך דמיון מפותח במיוחד, כדי לדמיין את
רעידת האדמה אילו היה מדובר ב"הארץ". האדישות שהתקשורת הישראלית מתייחסת
לאפשרות סגירתו של "מקור ראשון" היא אחת משעותיה המכוערות ביותר.
* אהוד בן עזר ערך השוואה בין דרעי ואולמרט. אני מבקש לעשות סדר – פשעו
של אולמרט זהה לפשעו של דרעי. שניהם הורשעו בעבירות שוחד. על העבירה הזאת, דרעי
נכנס לכלא, ובצדק. עונשו של אולמרט טרם נקבע, אך סביר מאוד להניח, שאף הוא ילך
בדרכו של דרעי, חברו, וימצא את מקומו במקום הראוי לו, בכלא. למרבה הבושה, אחרי
שריצה את עונשו ואת תקופת הקלון, חזר דרעי לפוליטיקה כראש מפלגה. אין ספק, שכמו
דרעי, גם אולמרט ירצה מאוד בקאמבק כזה. אני בטוח שיש כמה אנשים שיעודדו אותו לעשות
כן. אני מקווה מאוד, שכאן יגמר הדמיון בין שני העבריינים.
* ואם אהוד מתעקש, משום מה, להכניס למשוואה הזאת את המוצא המזרחי (מה
הקשר?), הרי שמאחר ומשפחתו של אולמרט באה מסין, הוא יותר מזרחי מדרעי.
* אין סמל מובהק יותר, לסטיגמה של הזמר "האשכנזי קיבוצניקי"
יותר משירם של "הגבעתרון" "ים השיבולים". אלא שמשהו קצת ...
לא ממש מסתדר עם הסטיגמה. את השיר כתב יצחק קינן, יוצא מרוקו גאה ואחד האנשים
המקדמים את תרבות יוצאי מרוקו בישראל. הלחין את השיר חיים אגמון, יוצא תורכיה.
שניהם, התמלילן והמלחין, הם מן העיר בית שאן. קינן היה מורה, מנהל בית ספר וראש
העיר. אגמון, מיד אחרי שירותו הצבאי, היה המנהל המוסיקאלי והמנצח של להקת
"הגבעתרון". הוא היה בן 23 כאשר הלחין את השיר. קינן ואגמון כתבו גם את
השיר "עמק שלי", עוד סמל של "הגבעתרון" וההתיישבות בעמק. העמק
שלהם, הוא העמק של אנשי בית שאן ושל הקיבוצים. אותו עמק. כל הסטיגמות הללו, של
"מזרחי" ו"אשכנזי", מופרכות בידי היוצרים והמבצעים של היצירות
הישראליות הללו. החלוקה הזאת היא שארית של הגלות, שאין לה מקום בישראל. בעבורי, כל
יצירה יהודית, מפולין וממרוקו, מאתיופיה או מצרפת, מארה"ב או מעיראק וכמובן
מא"י, היא מורשת אבותיי, היא מורשת ישראל, היא מורשתי.
בשבוע שעבר, הלך אגמון לעולמו. בן 66 היה במותו. יהי זכרו ברוך!
* תלמידי הקורס "חשיבה ביקורתית"
בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, נבחנו בתרגיל על הטקסט הבא, מתוך מאמר פרי עטי,
שפורסם כאן, ב"חדשות בן עזר":
שוטרי משטרת התנועה מבחינים בנהג מזגזג,
מתעלם מהנעשה בכביש ומסכן את עצמו ואת הנוסעים האחרים בכביש. הם דולקים אחרי הרכב,
ולהפתעתם הם רואים את הנהג נוהג כשספר גמרא מונח על ההגה ותוך כדי נהיגה הוא מעמיק
בו.
מיד נשלל רישיונו של הנהג ומוגש נגדו כתב
אישום. האם ניתן לומר על כך, שבמדינת היהודים מגישים כתב אישום על לימוד תורה?
זאת הלוגיקה של הטיעון הדמגוגי לפיו על
פי חוק הגיוס "לימוד תורה הוא עבירה פלילית". שקר וכזב. העבירה היא עריקה
מצה"ל. וכשם אי אפשר לקבל נהיגה פרועה באצטלה של לימוד תורה, כך אין לקבל עריקה
והשתמטות באצטלה של לימוד תורה.
* ביד הלשון
מחר, כט בניסן, ימלאו 83 שנים למותה של רחל המשוררת, רחל בלושטיין.
בשירה "כנרת" ("שם הרי גולן"), מופיעה השורה:
"והיה הלב למשואות זרים". ואנו נוהגים לשיר "למשׂוּאות", עם
שי"ן שמאלית, כך שהמילה נשמעת כמו "מסואות".
מהי משׂוּאה? לפיד.
איך המשׂוּאה מתקשרת לשיר?
כך הוא הבית כולו:
גם כי איוורש
ואהלך שחוח
והיה הלב למשואות זרים
האוכל לבגוד בך
האוכל לשכוח
חסד נעורים?
כי = כמו בעברית התנ"כית, אם.
איוורש = אעשה רש, עני.
שחוח = כפוף.
גם אם אעשה עני ואהלך כפוף, הלב שלי יהיה ללפידי זרים... האם אוכל
לבגוד בך וגו'? מה הקשר ללפידים? מה הם נדחפים?
אין המדובר במשׂוּאות (בשי"ן שמאלית), אלא במשׁוּאות (בשי"ן
ימנית). כך בפירוש מנוקדת המילה בספרי שירת רחל.
מהי מַשּׁוּאָה? מילון אבן שושן: "שממון, חורבן, הרס".
אם כן, המשפט אמור להתפרש כ"היה הלב להריסות של זרים". אולי
קצת יותר הגיוני מלפידים, אך עדין לא מסתדר.
ההצעה שלי לפירוש המילה, שולחת אותנו לספר בראשית, לסיפור אדם, חוה
והנחש. בתחקיר שעושה אלוהים למעורבים בפרשת אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא פונה
לחוה בשאלה: "מה זאת עשית?" היא משיבה: "הנחש הִשִּׁיאָנִי
ואוכל". מה פירוש הִשִּׁיאָנִי? פיתה אותי.
נחזור לשיר: גם כי איוורש / ואהלך שחוח / והיה הלב
ל"פיתויי" זרים / האוכל לבגוד בך?
זה ההסבר. גם אם אהיה עני וכפוף, ואף אם אעמוד בפני פיתויים של זרים,
לא אוכל לבגוד בך, כנרת.
ועוד תיקון של שגיאה נפוצה בהגיית מילות השיר: "מה ירבו פלאים,
בחורף על הכרך".
לרוב אנו שרים "על הַכֶּרַךְ", וזה נשמע כמו "על
הקרח". אבל על הקרח לא יפרחו הכלנית והכרכום, ובחוף הכנרת, 210 מ' מתחת לפני
הים, אין כל כך קרח. המילה מנוקדת כך: "כֶּרַךְּ" (נשמע כמו קרק). מהי
כֶּרַךְּ? זהו שם של מקום, גבעה ליד כנרת – גבעת הכרךְּ, תל בית ירח, שם נמצא בית
הקברות של כנרת, בו טמונה המשוררת רחל, ובקרבתה – מלחינת השיר, נעמי שמר.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
