הליכה לקיסריה / הברירה הטבעית
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 10.11.14
לפני שלושה ימים, בשבעה בנובמבר, מלאו 70 שנה לרצח חנה סנש, בכלא בבודפשט.
חנה סנש נולדה בבודפשט, הונגריה, בשנת
1921. בגיל 18 עלתה לבדה לארץ, למדה חקלאות בנהלל, והייתה בין מייסדי קיבוץ שדות ים,
על חוף קיסריה. היא התבלטה מאוד כמנהיגה ונשאה בתפקידים מרכזיים בקיבוצה. שמה יצא אל
מחוץ לקיבוץ, והיא היתה מוכרת כמנהיגה צעירה ברחבי התנועה. בהגיע הידיעות אודות השואה,
היא חשה שתפקידה לחזור להונגריה ולסייע ליהודים שם. היא הצטרפה לקבוצת הצנחנים, והתאמנה
למשימת הצניחה, שמטרתה לארגן את היהודים בבודפשט ולהעלותם ארצה. היא צנחה בין הפרטיזנים
היוגוסלביים בקרואטיה וחצתה את הגבול להונגריה, שממשלתה שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית.
היא נתפסה, כשעל גבה משדר, והועמדה למשפט בעוון בגידה וריגול. היא עברה עינויים קשים
בכלא, אך לא נשברה. בין השאר, אמה הוכנסה לתאה בכלא, ונאמר לה שאם לא תדבר, אמה תוצא
להורג. גם אז שמרה על שתיקתה. כשחששה שלא תעמוד בעינויים, ניסתה להתאבד, אך שוביה הצילו
את חייה, ולאחר מכן המשיכו בעינויים.
במשפטה כפרה חנה סנש באשמת הריגול ואמרה
שמטרתה היתה להציל יהודים. היא נשאה נאום פוליטי בו השמיעה דברי קטגוריה קשים על השלטון
ההונגרי המשתף פעולה עם הנאצים. היא נדונה למוות והוצאה להורג בידי כיתת יורים בשנת 1944, והיא בת 23.
אחד משיריה האחרונים, אותו כתבה בקרואטיה,
סמוך לחציית הגבול, הוא "אשרי הגפרור". מן השיר הזה ניתן ללמוד, שספק אם
חנה סנש האמינה בסיכויי הצלחתה של השליחות, אך היא האמינה במשמעות הדוגמה האישית שלה
להצתת לבבות, וביכולתה לחנך ולחולל שינוי בעצם המעשה ובקרבן שהיא הקריבה. "אשרי
הגפרור שנשרף והצית להבות / אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות / אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד... / אשרי הגפרור
שנשרף והצית להבות".
שירה המפורסם ביותר של חנה סנש הוא "הליכה לקיסריה" המוכר
יותר על פי מילותיו הראשונות – "אלי אלי". ספק אם יש עוד שיר המזוהה עם
השואה יותר מהשיר הזה. אין כמעט טקס יום השואה שהשיר אינו חלק ממנו. אולם השיר הוא
ממש לא שיר על השואה. אין בתוכְנו דבר וחצי דבר הקושר אותו עם השואה. את מפגש
"כל נדרינו" שאני מוביל כבר למעלה מעשור באורטל בליל יום הכיפורים, אנו
מסיימים תמיד בשירת "הליכה לקיסריה" בהתרוממות רוח גדולה. מילותיו
מתאימות בהחלט לרוח הערב, לתפילת האדם.
מה, מלבד העובדה שכתבה אותו חנה סנש, הופך
את "הליכה לקיסריה" להמנון המזוהה כל כך עם השואה, עם יום השואה, עם טקסי
הזיכרון? ניתן היה להבין מעמד כזה ל"אשרי הגפרור", למשל, שנכתב בהקשר זה.
את "הליכה לקיסריה" כתבה משוררת צעירה, חלוצה צעירה בקיבוץ צעיר, ההולכת
לאורך חופה של קיסריה, מתענגת על החול והים, על הרשרוש של המים ועל ברק השמים, ומתפללת
תפילת הודיה על הטוב שזכתה בו. זהו שיר שכולו אהבת החיים ואהבת העולם. מה הקשר בינו
לבין התהום האפלה של השואה?
דומני, שהסיבה לכך שתפילת האדם "הליכה
לקיסריה", היתה להמנון המקושר כל כך לשואה, היא התפיסה היהודית של "בדמייך
חיי". גם במצב הקשה ביותר, לא להתייאש, לא לשקוע בתהומות הייאוש, לחיות, לאהוב
את החיים, להאמין בחיים, להאמין בטוב, למרות הכל – להאמין באדם. מצד אחד, אותה משוררת
תאבת חיים, המתפללת שהחול והים והיופי והאושר לא יגמרו לעולם, בוחרת בדרך שהיא יודעת
שהסיכוי לחזור ממנה בחיים קלוש, כיוון שטעם החיים אינו רק החול והים, אלא יש צורך לצקת
בהם משמעות, משמעות הגדולה מן החיים, משמעות שראוי גם להקריב בשמה ולמענה את החיים.
ומצד שני, הליכתה של המשוררת אל אחיה בשואה לראות בסבלותיהם, להיות איתם ולנסות להציל
יהודים או לכל הפחות להצית לבבות, מביאה אליהם, בתוך התופת בה הם נמצאים, גם את שירתה,
את אהבת החיים שלה, את החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים. המסר שגם בתופת הזאת,
יש אל מה להתגעגע, אל מה לערוג. יש לשם מה לחיות.
"תפילת האדם", כך סיימה חנה סנש
את שירה, את תפילתה. בימי האפילה של השואה, חנה סנש חיפשה אדם. חיפשה את האדם.
וכך היא כתבה בשיר אחר: "במדורות
מלחמה, בדלקה, בשרפה / בין ימים סוערים של הדם / הנני מבעירה פנסי הקטן / לחפש, לחפש
בן אדם / שלהבות השריפה מדעיכות פנסי / אור האש מסנוור את עיניי / איך אביט, איך אראה,
איך אדע, איך אכיר / כשהוא יעמוד לפני? / תן סימן, אלוהים, תן סימן על מצחו / כי באש,
בדליקה ובדם / כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי / את אשר חיפשתיו, בן אדם".
השיר "הליכה לקיסריה", כפי
שאנו מכירים אותו, אינו הגרסה המקורית. זאת הגרסה המקורית: "אלי אלי / שלא ייפסק
לעולם / החול והים / זמזום המים / ברק השמים / האמון באדם". זה הנוסח שהופיע
ביומנה ואף הנוסח הראשון שפורסם, בכתב העת "ים", אחרי מותה. אולם טרם
יציאתה לשליחות, העתיקה חנה סנש את שיריה למחברת שירים, ושם מופיעה הגרסה המוכרת.
משה ברסלבקי, איש קיבוץ נען, נשלח בידי
הקיבוץ המאוחד לערוך קובץ לזכרה של חנה סנש. הוא מצא במזוודתה את המחברת והעביר את
השיר הזה ואת "אשרי הגפרור" לחברו לקיבוץ, המלחין הדגול דוד זהבי. זהבי
הלחין את שני השירים בהתרגשות רבה ובפרץ יצירה בתוך דקות.
בעיניי, זהו לחן גאוני, הלחן היפה
ביותר של אחד מטובי המלחינים בתולדות הזמר העברי. הוא הלחין את השיר ב-1945, ועבר
מקיבוץ לקיבוץ ומקן אחד של "הנוער העובד" למשנהו ולימד אותו. השיר זכה
לאין ספור ביצועים, של טובי הזמרות והזמרים בישראל. הביצוע האהוב עליי ביותר, אותו
אשמיע הערב, הוא הביצוע המרגש של להקת "הברירה הטבעית", בעיבודו של שלמה
בר ובשירת הסולו שלו, בליווי הכינור של סמסון קהמקר.
אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
