* אז למי אצביע בבחירות?
א. עוד אין לי למי להצביע.
ב. בטוח שאצביע. מכאן, שעד 17 במרץ בבוקר, תהיה לי החלטה. אני מניח
שזה יקרה הרבה קודם לכן.
ג. כדי לגבש את החלטתי יהיה עליי לדעת מי הרע במיעוטו.
ד. מאז הליכתה בטרם עת לבית עולמה של "הדרך השלישית"
זצוקללה"ה, לא הצבעתי פעמיים לאותה מפלגה. המגמה הזאת לא תשתנה. ובאשר להרצוג
– זה לא רק בגלל מה שהוא אומר, אלא גם בגלל מה שלא אמר. וד"ל.
ה. לא אצביע למפלגה שתעמיד בראשה את אחד החברים
הנכבדים הנ"ל: אריה דרעי, אהוד אולמרט או משה קצב.
ו. כתמיד, אתן פומבי להחלטתי.
* אני מעריך מאוד את גדעון סער ורואה בו מועמד ראוי להנהגה לאומית.
אשמח אם יחליט להתמודד על ראשות הליכוד, ואני מקווה שינצח בבחירות המקדימות
ובבחירות הכלליות.
* אם גדעון סער יתמודד נגד נתניהו וינצח,
מה יעשו מי שבנו את כל האסטרטגיה שלהם על "רק לא ביבי"? איפה הם יאפסנו את
כל הנימוקים העמוקים: ביביהו, פחדניהו, שקרניהו וכו'? סער, אתה חייב להתחשב בהם. אל
תבריז.
* להערכתי, יש לנתניהו סיבות טובות
להיות מודאג, אם סער יתמודד נגדו. מתפקדי הליכוד, שרבים מהם פייגלינאים שכלל אינם
חולמים להצביע לליכוד, ורבים אחרים הם ליכודניקים אידיאולוגיים, התומכים בשלמות
הארץ, אינם אוהדים את נתניהו, שהקו האידיאולוגי שלו הוא נאום בר-אילן,
ובמו"מ האחרון גיבש עם קרי נייר עקרונות של כמעט נסיגה לקווי 49'. לא בכדי,
הליכוד לא הציג מצע לבחירות האחרונות, בשל עומק הקרע האידיאולוגי בין נתניהו
ומפלגתו. מדוע הם תמכו בו, בכל זאת? כי הוא היה תרנגולת המטילה ביצי זהב. רק הוא
העניק להם שלטון, שלטון בטוח. היום מעמדו בדעיכה, ודווקא הפוטנציאל האלקטורלי של
גדעון סער עשוי להיות גדול יותר. ולכן, אין זה מן הנמנע שרבים יעבירו את תמיכתם
לסער, והוא יגבר על נתניהו בבחירות המקדימות.
* שני סיפורים מעניינים שמעתי השבוע. המקור של הסיפור הראשון הוא ספר
שיצא ביפן, ועל פיו ישראל אשמה ברעידת האדמה והצונמי ביפן ב-2011, בשל איזה פיצוץ
גרעיני שביצעה. המקור של הסיפור השני הוא ח"כ תמר זנדברג, שהאשימה את נתניהו
ששלח את חיל האוויר לתקוף בעומק סוריה משיקולי בחירות.
* בראיון ליועז הנדל בגל"צ, בו המראיין עימת אותה עם הכשלים
הלוגיים בתאוריה, זנדברג התפתלה והסבירה שלא בדיוק האשימה, אלא בסך הכל הטילה ספק.
הטלת ספק היא דבר מבורך, כל עוד אין זו הטלת ספק מתוך ציניות מרושעת,
כמו בשני הסיפורים שהזכרתי לעיל. לסוג זה של הטלת ספק התכוונו חכמי הקבלה שהצביעו
על כך שבגימטריה ספק = עמלק.
* זהבה גלאון מבינה, כנראה, שההאשמה הצינית והמרושעת הזאת לא תתקבל
אפילו במיליה של מצביעי מרצ. וכיצד היא התמודדה עם התובנה הזאת? היא אמרה שאינה
מאמינה שאלה השיקולים של רוה"מ, אבל העובדה שיש מי שחושדים בו, היא הוכחה
שנתניהו איבד את אמון הציבור ולכן עליו ללכת הביתה. מעניין, אם כן, מה לדעתה
המסקנה מתאוריות הקונספירציה על רצח רבין.
* אחת התכונות המאפיינות את נתניהו ואת דרכו, לטוב ולרע, היא זהירות
רבה בהפעלת כוח. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מלחמת "צוק איתן". נתניהו
עשה הכל ויותר כדי למנוע אותה. הוא הבליג במשך זמן ארוך על ירי טילים לעבר אזרחי
ישראל, ובמקום תגובה תקיפה, הוא העדיף להתחנן בפני הטרוריסטים להפסיק, והבטיח שקט
תמורת שקט. הוא לא הפעיל כוח נגד מנהרות התופת עד שנעשה בהם שימוש בפועל בכרם
שלום. בטרם הוא יצא לפעולה קרקעית הוא עשה ניסיון להפסיק את האש. במהלך המלחמה,
הוא הפסיק את האש 12 פעמים, או באופן חד צדדי, או במימוש חד צדדי של הפסקות אש.
ניתן להסכים עם דרכו זו ולהעריך אותו על כך שהוא רואה בפעולה מלחמתית
צעד שנכון לעשותו רק לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות, מתוך אחריות לשלומם של אזרחי
ישראל ושל חיילי צה"ל. ניתן לשבח אותו על שאינו מסכן את ישראל בהרפתקנות,
ומסכן את חיילי צה"ל רק כשאין ברירה. אפשר לגנות את דרכו זו, כהססנות המעודדת
את הטרור, מחלישה את ישראל, משאירה לאויב את ההחלטה מתי נוח לו להסלים, מתוך הבנה
שישראל תגיב רק כאשר גבה אל הקיר.
אבל להאשים אותו ביד קלה על ההדק? שקר נתעב.
* אני נחרד ממסע הדמוניזציה והדה-לגיטימציה
לנתניהו; מכל הדיבורים על נתניהו כ"אסון", על כך ש"יש לעשות הכל כדי
להפיל אותו" וכו'. אלה דיבורים מסוכנים ביותר. חכמים, הזהרו בדבריכם. הדיבורים
האלה הם המדמנה המצמיחה את יגאל עמיר הבא. המבחן העליון של מנהיג הוא בשעת מלחמה. נתניהו,
רק לפני חצי שנה, ניהל בצורה אחראית מאוד מלחמת מגן שנכפתה עלינו, וכל הצגתו כפירומן
וכד' היא הסתה לשמה.
זו מערכת בחירות במדינה דמוקרטית, בין יריבים
פוליטיים. אין כאן אויבים. אין כאן אסונות. תרגיעו. בעוד שלושה חודשים כולנו נלך לקלפי,
נטיל את פתקנו ונכבד כל תוצאה.
* אני לא אצביע לליכוד ולנתניהו וגם בעבר לא עשיתי זאת. אך לא צריך
לתמוך במנהיג, כדי להתנגד להסתה ודמוניזציה שלו.
* לפני שלושים שנה, לאחר בחירות 1984, יצאו
הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר בגילוי דעת שבו קראו למערך להקים ממשלת אחדות
עם הליכוד. מי שהיטיב לנסח את המסר שלהם, היה יצחק רבין. בנאום במרכז מפלגת העבודה,
בו הטיל את מלוא כובד משקלו לתמיכה בממשלת האחדות, גם במחיר פילוג המערך ופרישת מפ"ם,
הוא אמר בפשטות: "אין לי מדינה סְפֶּר".
חלפו שלושים שנה. את המסר של רבין החליף
מסר של "רק לא ביבי" ומסע דה-לגיטימציה ודמוניזציה ליריב פוליטי במדינה דמוקרטית.
והסופרים הנכבדים עמוס עוז וא.ב. יהושע שוב חתמו על גילוי דעת, אך הפעם - קריאה לפרלמנטים
האירופיים להכיר במדינה הפלשתינאית. משמעות הדבר היא קריאה לפתרון כפוי במזה"ת.
הקולות הללו מבצרים את הפלשתינאים בסרבנותם והנם מכשול לשלום.
* ברחבי הרשת מופצת תעמולה נגד משה כחלון, שנועדה ליצור דה-קרדיטיזציה
למיצובו החברתי, באמצעות מעקב אחרי הצבעותיו נגד חוקים חברתיים שעלו בכנסת הקודמת.
זו תעמולה דמגוגית. שר בממשלה נושא באחריות קולקטיבית להחלטות הממשלה,
הן על פי חוק והן על פי אתיקה בסיסית של היגיינה ציבורית. אין הוא יכול להצביע
בכנסת נגד עמדת הממשלה. הצבעה של שר נגד עמדת הממשלה, הינה עילה מקובלת ומוסכמת
לפיטורין. לכן, בחינת מחויבותו החברתית של שר, אינה על פי הצבעותיו בכנסת, אלא על
פי החלטותיו פעולותיו הביצועיות, במסגרת תפקידו.
ספינת הדגל של כחלון, היא רפורמת הסלולר. לא זו בלבד שהיא הוזילה מאוד
מוצר צריכה בסיסי, בזכות עמידתו האיתנה והאמיצה של כחלון מול מסכת לחצים בלתי
נסבלת של בעלי הון, אלא היא מהווה מודל של התמודדות עם הג'ונגל הטייקוניסטי,
להורדת יוקר המחיה.
ובאשר להצבעות בכנסת – אפשר כמובן לטעון נגד כחלון, שאם אין הוא יכול
כשר להצביע נגד מדיניות הממשלה, שיתפטר.
... וזה בדיוק מה שהוא עשה.
* דוגמה לשטחיות אופיינית. בכתבה ב"הארץ" על הודעתה של
לימור לבנת על החלטתה לפרוש מן החיים הפוליטיים, נכתב: "עם עזיבתה נותרו בליכוד שלוש חברות כנסת בלבד: גילה
גמליאל, מירי רגב וציפי חוטובלי". אולם לבנת לא התפטרה
מן הכנסת, אלא הודיעה שלא תתמודד על מקום ברשימה לכנסת הבאה. כלומר, בכנסת
הנוכחית, עד יומה האחרון, ארבע הח"כיות תכהנה. ואילו בכנסת הבאה, אין לדעת מי
תכהן. אולי תהיינה שש נשים? אולי רק שתיים? אולי באמת תהיינה שלוש נשים, אך בכלל
נשים אחרות? ומי יודע כמה מנדטים יהיו לליכוד?
* בנאום שנשא בפני אסיפה של התאחדות בעלי
התעשייה בתחילת 1951, נאום שזכה לכינוי "משטר של פשרה", אמר ראש הממשלה
דוד בן-גוריון:
"יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם
בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תיפול הכרעה.
ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תיפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו... אולם
אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצווים על משטר של פשרה... אני
סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה
והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה... עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה
והתבצרותה במולדת... ובבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך...".
ב"ג לא אמר את הדברים בשאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. זה כלל
לא היה נושא במחלוקת. הוא דיבר על המחלוקת בדבר שוק חופשי, משק מולאם או משק
מעורב, בשאלת החוקה ובשאלות הדת והמדינה. הוא נמנע מחוקה, כיוון שהוא חשש
שהמחלוקות יעיבו על המעשה הנדרש של בניין הארץ וביצורה וקליטת העליה הגדולה.
היום, כעבור ששה עשורים וחצי, החוקה כמעט הושלמה באמצעות חוקי יסוד.
והגיע הזמן לצקת תוכן ומשמעות להיות מדינה יהודית, כהגדרתה במגילת העצמאות. זאת
מטרת חוק היסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המכונה "חוק הלאום".
* ההתנגדות לחוק הלאום התבססה על שני טיעונים. טיעון אחד הוא שזה חוק
גזעני, לאומני, בלתי דמוקרטי ופוגע בזכויות המיעוטים. טיעון זה שקרי בעליל, ומנוגד
בתכלית לכל מה שכתוב בהצעת החוק. הטיעון השני, הוא שהחוק מיותר, וחבל לעורר דובים
מרבצם, הרי ברור מעל לכל ספק שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז למה
להתגרות? הטיעון הזה הגיוני, תיאורטית. לנוכח ההתנגדות העזה לחוק והצגתו כלאומני
וכו', שמשמעותה התייחסות להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית כאל גזענות – ברור לי
למעלה מכל ספק שהטיעון הזה אינו תקף, כי הוא מבוסס על הנחה שגויה. לא, זה כבר ממש
לא מובן מאליו. ולכן, החוק (במתכונת זו או אחרת) נחוץ, הכרחי ואף דחוף.
* נחזור לדבריו של ב"ג – הוא אמר "האומה". הוא אמר
"המולדת". גזען! לאומן!
* שמעתי השבוע הרצאה על ההיסטוריה של דיני מיסים בארץ ישראל ובמדינת
ישראל (הרצאה הרבה יותר מעניינת מכפי שניתן להבין מהכותרת). העתקתי מתוך המצגת:
"...התחלפות מודל המדינה ממדינת לאום מגויסת למדינה ניאו ליברלית...".
מדובר בתהליך שהחל בשנות ה-70 ונמשך עד ימינו.
ההרצאה הייתה בפני פורום אקדמי במכון בן גוריון, שרוב הנוכחים בו הם
היסטוריונים וסוציולוגים. וכאשר המרצה, ד"ר אסף אוחובסקי, אמר את הדברים, איש
לא העיר, איש לא מחה, איש לא צעק "אובג'קשן", ושריר לא זע בחוסר נוחות
על פניו של איש. הכל התייחסו לדברים כאל אקסיומה. הם נאמרו כאקסיומה, כלומר לא זו
בשורת ההרצאה, אלא ההתייחסות היא לשינויים בהתנהלות המיסוי בישראל לנוכח השינוי
הזה במודל המדינה, הידוע לכל.
ומדוע אני מציין זאת? כדי להצביע על הפער בין עולם העובדות, לבין שיח
השקר ועולם הדימויים, שהשתלט על הדיון הפוליטי בנושא חוק הלאום. בשיח הפוליטי, בן
גוריון הכריז בהכרזת העצמאות על הקמת מדינה נאו ליברלית חצי-קוסמופוליטית ולפתע
באו הלאומנים החשוכים ומנסים להפוך אותה למדינת לאום, רחמנא לצלן. זה היה המסר
בנאומו חוצב הלהבות של פרס באזכרה השנתית לבן גוריון; נאום שהיה התגלמות תרבות
השקר.
* תעשיית השקר פועלת בייצור מוגבר, במלוא הקיטור. הארגון האנטי ישראלי
הפנאטי "זוכרות", הלוחם נגד קיומה של מדינת ישראל, מקיים השבוע בבאר שבע
(או בלשונו ב"ביר אל סבע") אירוע פומבי: "ועדת אמת לאחריות ישראל
לנכבה בדרום 1948-1960". ברוח סיסמאות "מיניסטריון האמת" בספרו של
אורוויל "1948" – אמת היא שקר.
בין העומדים מאחורי אירוע הפיגולים הזה, הפוסט גיאוגרף האנטי ציוני
אורן יפתחאל, מבכירי המרצים, למרבה הקלון, באוניברסיטה הקרויה על שמו של מייסד
המדינה.
* אלה שכותבים את מספר הטלפון שלהם עם ארבע ספרות בקידומת ושש אחריה,
הם אלה שהמשיכו לחשב בלירות אל תוך המאה ה-21.
* ביד הלשון
איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?
המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד
מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדין בלע"ז – דיסק.
הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ
לחיינו, אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום
בעיקר פריט לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, המשמשות לאותה מטרה –
הקלטת מוסיקה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר
מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן
לדיסק.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
