הבלוג של אורי הייטנר

בבראשית מ"ט תם עידן האבות, עם מותו של יעקב אבינו.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

גם כאשר מברך יעקב את בניו, הוא מבהיר מי מהם ינהיג את העם. לא ראובן הבכור. גם לא יוסף, הבכור מאשתו האהובה, רחל. המנהיג הוא יהודה, והשבט המוביל הוא שבט יהודה: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב.

יעקב מברך את יהודה בשפע כלכלי, המבוטא בגפן וביין שיזרמו כמים עד שניתן יהיה לכבס ביין את הבגדים ולקשור את הבהמות אל הגפנים. אך עיקר הברכה היא למנהיגות על העם. ואכן, בית דוד הוא משבט יהודה. מעניין, שלאחר שחלום יוסף, שאחיו ישתחוו לו, התגשם בבואם למצרים לשבור שבר, יעקב מסיט את השתחוות האחים מיוסף ליהודה. הוא מקפיד לציין – "ישתחוו לך בני אביך", כלומר גם יוסף ובנימין, שאינם אחיו מצד אמו.

בכל סיפורי האבות, לא הבכור הוא ממשיך הדרך – יצחק הצעיר ולא ישמעאל הבכור הוא ממשיכו של אברהם, יעקב הצעיר ולא עשו הבכור הוא ממשיכו של יצחק, המנהיג מבין בניו של יעקב אינו ראובן הבכור אלא יהודה, הבן הרביעי, ומבין בניו של יוסף המנהיגות היא בידי אפרים הצעיר ולא מנשה הבכור. המסר ברור – המנהיגות אינה עוברת באופן דטרמיניסטי "כדרך הטבע", אלא נבחר מי שראוי לכך. המסר לימינו, הוא שיש לבחור כמנהיג ובעצם לכל תפקיד, את האדם המתאים באמת, ולא את מי ש"מגיע לו"; בחירה על פי כישורים ולא על פי קשרים.

* 929