"לימים תיאר שלישו
הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית
הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים
לידו, כמו עלם צעיר'".
התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ'
יוסי גולדשטיין. גולדשטיין הוזמן להרצות בערב משותף לציון 48 שנים להתיישבות בגולן,
שערכו במרום גולן המכון לחקר הגולן, מתנ"ס הגולן ומכון לוי אשכול, ועליו כתב
בהרחבה אבי זעירא לפני שני גיליונות.
בהרצאתו סיפר גולדשטיין על הלחץ של אשכול לכבוש את הגולן – על כך שכבר
ביום השני למלחמה הציע פעולה לכיבוש מקורות המים וסביבתם וביום הרביעי הציע לכבוש
את הגולן כולו. באופן חריג, שלא היה לו אח ורע מקום המדינה ועד היום, הוא הזמין
לישיבת הממשלה, שישבה כוועדת שרים לביטחון, משלחת אזרחית של נציגי יישובי הגליל
והעמק שדרשה לכבוש את הגולן, כדי להגביר את הלחץ. בשל וטו של שר הביטחון משה
דיין, שהתנגד בתוקף לפעולה, לא התקבלה ההחלטה, אף שהיה לה רוב גדול ולמרות שזו
הייתה גם עמדת צה"ל. אשכול ודיין הוסמכו לקבל את ההחלטה, מה שהותיר בידי דיין
זכות וטו.
כידוע, דיין שינה את דעתו כעבור שעות אחדות מן הקצה אל הקצה, והורה ישירות
לדדו, אלוף פיקוד הצפון, שהיה בין הדוחפים לכך, לצאת לפעולה. דיין, בדרך כל כך
אופיינית לו, לא טרח לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל, יצחק רבין. הוא טען, לאחר
מעשה, שכיוון שידע שהם תומכים בפעולה, לא ראה לנכון להטריח אותם... הסיבה לכך
שאשכול הבליג על ההתנהלות החמורה הזאת, הייתה תמיכתו החד משמעית בתוכן ההחלטה.
גולדשטיין סיפר על תמיכתו המובהקת של אשכול בהתיישבות בגולן בראשיתה
ומעורבותו בהחלטה להקים אותה ובהחלטות המעשיות הכרוכות בכך. אולם הוא טען טענה
מוזרה – אשכול התכוון להקים בגולן התיישבות זמנית, עד הסכם שלום, שיחייב נסיגה
מהגולן.
מעניין. קראתי את 700 עמודי הביוגרפיה שגולדשטיין כתב, ואין בה קצה
קצהו של שמץ שמצו של רמז לעמדה כזאת. וגם בהרצאה, הוא לא הביא ולו אסמכתא קלושה
להצדקת טענתו. הוא ביסס את התאוריה על הסתירה בגישתו של אשכול. מצד אחד הוא תמך
בהתיישבות ודחף אותה. מצד שני, הוא התבטא, בעיקר בראיונות לתקשורת הזרה, בנכונות
לחזרה לגבולות הישנים תמורת חוזה שלום.
לי נראה, שגולדשטיין פשוט הושפע מספר שיצא שנים אחדות לאחר ספרו, שזאת
הייתה התזה שלו. בעיניי, זאת תיאוריה מופרכת.
****
התיישבות זמנית? אין חיה כזאת.
איך אני יכול לטעון זאת בכזו פסקנות, אחרי עקירת חבל ימית ויישובי
סיני (1982) וגוש קטיף וצפון השומרון (2005)?
אכן, היישובים הללו נעקרו ובדיעבד ניתן לומר שהם היו זמניים. אולם הם
הוקמו כהתיישבות קבע, על מנת לעצב את גבולה של ישראל. אמנם, אנשים שהיו מעורבים
מאוד בהקמתם הובילו לעקירתם – משה דיין שהיה הדוחף העיקרי להקמת העיר ימית כיהן כשר
החוץ בהסכם קמפ-דיוויד שבו הוחלט על הנסיגה. אריק שרון, אחד הבנאים המרכזיים של
גוש קטיף הוביל את עקירתו. אולם כאשר הם הקימו את ההתיישבות, הם עשו זאת כדי שתהיה
התיישבות קבע.
מי מקים התיישבות כדי לעקור אותה? לשם מה? למה להקים התיישבות באזור
שרוצים לסגת ממנו, ובכך להקשות ואולי להכשיל את הנסיגה? אין בכך כל הגיון, לא
התיישבותי ולא מדיני. מי שמתנגד לישיבה של ישראל בשטח כלשהו, לא יְיָשב אותו. כך
גם לוי אשכול. אשכול אימץ את תכנית אלון כבסיס למדיניותו (אף שלא הביא זאת להחלטת
ממשלה, כיוון שידע שהדבר יביא להתפרקותה) ועל פיה ביסס את מדיניות ההתיישבות שלו.
כיוון שבמרבית יהודה ושומרון הוא ראה קלפי מיקוח במו"מ על הסכם שלום, הוא
התנגד להתיישבות בהם. לעומת זאת הוא דחף להתיישבות בגולן, בקעת הירדן, גוש עציון
וירושלים רבתי, כיוון שראה בהם חלק מגבולות הקבע של ישראל בכל הסכם שלום.
****
אין דבר כזה התיישבות זמנית, ובוודאי לא אצל אדם כלוי אשכול.
לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו
ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות,
שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.
מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא
דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים.
הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה
התיישבות.
כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות
להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו
את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות
היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר
היה נחשב כאמא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה
הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העליה ההמונית
מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך
גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל
וליישובים שננטשו.
וגם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר
המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל
ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה
להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר... אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה
להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר
הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות,
החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת
ששת הימים – ואחריה.
קצת מוזר, בלשון המעטה, לייחס ללוי אשכול "התיישבות זמנית".
****
ובכל זאת, איך אפשר ליישב את הסתירה בין מדיניות ההתיישבות שלו, לבין
אותן התבטאויות בהן גילה נכונות לנסיגה? ד"ר אודי מנור, הביוגרף של יגאל
אלון, שהרצה אחרי גולדשטיין, דיבר על ההבדל בין החלטות משמעותיות ומעשיות, כמו
הקמת אזורי התיישבות, לבין התבטאויות טקטיות שמדינאים נדרשים להם, כפי שהדבר קיים
גם היום.
דומני שמי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם
הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה - כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה
ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו
על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים
התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים
התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה
חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני,
שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך".
לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל
תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת
להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע
לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968,
לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב
לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך
ההתיישבותי).
וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית
עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי
אשכול לגמרי מתמונה זו.
אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב
שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה
מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח
שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד
שהעולם יתרגל.
הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של
אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות... התשובות של אשכול, שגובשו
בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו ... כתשובות לשנות
השישים".
****
בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון
וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו הייתה
עמדתו גם בנוגע לתכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף
אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי
הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.
השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח,
שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת,
התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה
על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה
שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת
החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא
לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי
ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה
ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן,
או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא
התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.
****
בתקופת מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שעה שהתנהל מו"מ
על הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, נפגש יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי,
אחד הפטרונים העיקריים של ההתיישבות בגולן, עם רעיו, מתיישבי הגולן, במקלט במרום
גולן. החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה
שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. מתאר זאת הביוגרף של גלילי, עמוס שיפריס: "גלילי,
בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות, השיב להם בזו הלשון: 'אינני יכול להתחייב לכם לשום
דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום.
אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!' גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית,
במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו'תבע מחברי מרום
גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ,
אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים'".
גלילי, שהיה מקורב מאוד לאשכול, ביטא בדבריו את דרכו של אשכול (שנפטר שש
שנים קודם לכן). הוא לא יכול להבטיח שהממשלה תוכל לעמוד, אולם בדיוק לשם כך הממשלה
הקימה את ההתיישבות, כדי לאפשר את עמידתה האיתנה, במאבק על עיצוב גבולה של המדינה.
****
פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה.
הנקודה הזמנית השניה של חלוצי מרום גולן הייתה קונייטרה, ומשם עסקו
באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא
ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על
מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על
התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו,
לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.
חבל שיש מי שמשכתבים את ההיסטוריה, ומנסים לגייס את אשכול בעל כורחו
לדרכם הפוליטית, בהנחה שהוא יתקשה להכחיש.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
