הבלוג של אורי הייטנר

משה בן 120 שנה. הוא עדין במלוא כושרו הפיסי, המנטלי, הנבואי והמנהיגותי, אך הוא יודע שאלו שעותיו האחרונות. עד נשמת אפו האחרונה הוא דבק בשליחות חייו, להנהיג ולחנך את עם ישראל, להכשירו לאומה שביכולתה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה ולקיים בה חברת מופת. את השבועות האחרונים לחייו מקדיש משה לנאום הפרידה מעמו, ובפרק הבא יגיע הנאום לשיאו בשירת "האזינו", השירה הגדולה שמשה כתב ברוח הקודש ומלמד אותה את העם, על מנת שתהיה שגורה על פיו כל הדורות, גם בימי הגלות הקשים, כדי לשמר את האמונה בגאולה, שבלעדיה לא יתקיים עם ישראל.

בשעותיו האחרונות, דואג משה להבטיח שגם אחרי לכתו, לא יהיה עם ישראל עדר ללא רועה. הוא מסמיך את יהושע בן נון ליורשו; למנהיג שיכבוש את ארץ כנען ויוביל את מהלך ההתנחלות בה. משה משמיע באוזני יהושע דברי עידוד וחיזוק: "חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת".

חזק ואמץ! איזו ברכה יפה. לא בכדי הייתה ברכה זו לסיסמתן של תנועות הנוער הציוניות. החוזק והאומץ, הרוחניים והפיזיים, היו המנוע של כיבוש הארץ בימי יהושע והם היו המנוע של הציונות בימינו – בשיבה לארץ ישראל, בשיבה לשפה העברית, ביישוב ארץ ישראל, בהגנה על היישוב, בהקמת המדינה שבדרך, במאבק בכובש הזר, בהעפלה, בהקמת המדינה, בהדיפת פלישתן התוקפנית והרצחנית של מדינות ערב שניסו להטביע את המדינה ואת אזרחיה בדם ביום הקמתה, בהעלאת רוב יהדות הגולה לארץ ובבניין מדינה משגשגת ודמוקרטית ובהגנה על קיומה, ביטחונה ושלום אזרחיה, עד היום.

יהושע בן נון היה דמות מופת באתוס הציוני. לא בכדי, הפוסט ציונות הפכה אותו לדֶמוֹן. הציונות ראתה ורואה בו מנהיג שהוליך את עם ישראל קוממיות בארצו. הפוסט ציונות סולדת ממנו בדיוק מהסיבה הזאת. 

* 929