עם ישראל חצה את הירדן, ומעתה לא יאכל עוד מן מהשמים, אלא בזיעת אפו
יאכל לחם. ולא עוד "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", אלא עם לוחם, לחימה
ריאלית, לא נִסית.
הגענו לקרב הראשון, לכיבוש העיר הראשונה, יריחו, והנה – שוב מלחמה
נסית, בעיקרה, שלא כדרך הטבע. מלחמה שבה הכוהנים וארון הברית הם המובילים, והם
מובילים פעולה דתית, לא צבאית, וחומות יריחו נופלות בדרך נס.
איך ניתן להסביר זאת?
אני רואה בכך תכנית גמילה. כנראה שאי אפשר לקחת עם שהתרגל לתלות
מוחלטת בנס, ולהפכו באחת לעם בוגר ועצמאי. הגמילה נעשית בשלבים. הקרב הראשון עדין
ברובו נסי. תהליך הגמילה – בעיצומו.
****
למה תושבי יריחו ישבו בשקט בתוך החומות ולא עשו דבר, במשך שבעת הימים
שבהם עם ישראל הקיף את עירם? מדוע הם לא העמידו צלפים בצריחי החומה, בחרכי הירי,
ולא ניסו לפגוע בכוהני ישראל? למה הם לא דרדרו אבנים גדולות מהחומה? למה הם לא
שפכו שמן רותח על העם הצועד סביב עירם? התנהגותם מעוררת תמיהה.
כבר המרגלים שתרו את יריחו, למדו על הפחד המשתק של תושבי יריחו, לקראת
הקרב עם ישראל. כנראה שהמצעד המרשים סביב העיר, היה אמצעי למלחמה פסיכולוגית נגד
יריחו, שרק החריפה את שיתוקם, את פחדם.
העיר יריחו סגורה ומסוגרת – אולי החומה שקרסה אינה חומת האבנים, אלא
חומת המוראל, הלכידות ורוח הלחימה של העיר ותושביה? לאחר תקופת המתנה מורטת עצבים
בת שבוע, שבו עם שלם בוטח בעצמו מקיף את העיר ותוקע בכל שופרות התעמולה והמלחמה
הפסיכולוגית – החומה הפסיכולוגית קרסה, ויריחו נפלה כפרי בשל לידי צבא ישראל.
****
לאורך כל המלחמה, בכל הפקודות והתדריכים, מהמצביא העליון ומטה, לא
נשכחה החובה המוסרית להציל את רחב ומשפחתה. יחס זה הוא מופת לעמידה במילה
ובהתחייבות לאומית – גם כשבאה בסך הכל משני קציני מודיעין זוטרים. זהו מופת של
אחריות לסייע למי שסייע לנו, תהיה השתייכותו הלאומית אשר תהיה.
מדוע סיפור רחב והצלתה סופר דווקא על זונה? כדי להמחיש שמחויבות כזאת
היא מוחלטת. השאלה מה המוטיבציה של המשת"פ, האם הוא באמת סייע לנו מתוך
אידיאליזם צרוף או למען טובת הנאה, היא אולי מסקרנת, אך אינה רלוונטית למחויבות
שלנו כלפיו. אפילו כשמדובר בזונה, בבעלת המקצוע הבזוי והנחות ביותר – ברגע שהיא
פעלה למעננו, המחויבות שלנו כלפיה מוחלטת.
****
יענקל'ה, המורה שלנו לתנ"ך בכיתה ד', הסביר לנו שמקצועה של רחב
הוא "מוכרת מזון". כך גם נכתב בפירוש שבמקראות שבידינו.
... מה שלא הרגיע כהוא זה את צחקוקי המבוכה שלנו.
* 929