מרגע בריחתו משאול, צבר דוד כוח – אסף אנשים שהלכו אחריו באש ובמים,
כוח שהלך וגדל והיה לצבא של 600 לוחמים ובני משפחותיהם.
בפרק הזה דוד עמד בפני מבחן מנהיגות, בעצם משבר מנהיגות חמור. בשובו
מן ההרפתקה הלא ברורה, של הצטרפות לצבא פלישתים, אם כסיוע למלחמת פלישתים בישראל
ואם כגיס חמישי בתוכם; המלחמה שבסופו של דבר לא נטל בה חלק, מצא דוד וצבאו מציאות
איומה ונוראה. עירם עולה באש ונשותיהם וילדיהם נלקחו בשבי עמלק. שבי – לשם מה? מן
הסתם כדי למכור אותם לעבדים, אולי לשפחות מין.
השבר הגדול, הבכי עד כלות, התגבשו לידי מרד בדוד. העם עמד לסקול את
דוד באבנים. דוד לא איבד את העשתונות, ברוח טובה, בדיבור שקט, הצליח לנסוך כוח
באנשיו, לגבשם מחדש ככוח לוחם בפיקודו, ולנהל מרדף אחרי הגדוד העמלקי. הם מכים
בעמלק, משמידים את האויב, משחררים את הנשים והילדים, משחררים את השלל ולוקחים שלל
כבד מן האויב.
וכאן ניצב דוד בפני מבחן מנהיגות נוסף. לוחמיו, שכזכור אינם בדיוק
האליטה של העם, דורשים לחלק ביניהם את השלל. דוד עומד מולם, וקובע שהשלל אינו עסק
פרטי של הלוחמים, אלא הוא לטובת הכלל, לטובת כל יהודה.
ערב נפילתו של שאול, מוכיח דוד בשעת משבר, שהוא האיש הראוי לרשת אותו.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
