פגישה
לאין קץ / חוה אלברשטיין
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 22.12.15
בשבוע הבא יתווסף לארנקנו שטר חדש, של 200 ₪, ועליו דיוקנו של גדול
משוררי ישראל נתן אלתרמן. האמת היא שיש משהו קצת מביך בנשיאת אלתרמן בכיס, ככסף
עובר לסוחר. זו דרך קצת חומרנית להנצחת מי שיצר נכסי רוח כבירים כל כך. אולם מאז
ימי קדם מטבעות ואח"כ שטרות הם גם סממנים של ריבונות, ואין כאלתרמן, משורר
הממלכתיות והריבונות הישראלית, ראוי להנצחה זו. אך כמובן שהנצחה החשובה ביותר של
משורר, היא לקרוא, לשיר וללמוד את יצירתו ולהפיצה, וזאת אנו עושים גם בפינה זו,
שבה כבר השמענו במשך השנים שירים רבים של אלתרמן.
השר אריה דרעי הביע התנגדות להטבעת דיוקנו של אלתרמן על השטר, בטענה
ששוב מטביעים דיוקן של אשכנזי וצריך להטביע דיוקן של מזרחי. מה שהרגיז אותי יותר
מכל הוא שמבחינתו של דרעי, אלתרמן הוא בסך הכל... אשכנזי. זה מה שיש לו לומר עליו.
לכך הוא מצמצם אותו. איזו בורות.
אלתרמן הוא התגלמות היצירה היהודית-ציונית-הכלל-ישראלית, העומדת מעל
הגלויות, העדות והמוצאים השונים, שעסקנים עדתיים כדרעי, שנלחמים את מלחמת המאסף של
הגלות, מתעקשים להנציח. אלתרמן מגלם את מיזוג הגלויות, לא מתוך זניחה לשווא של
ניגון כלשהו מניגוני העבר היהודי, אלא מתוך מיזוגם של הניגונים להרמוניה
יהודית-ישראלית עשירה ומגוונת. באחד משירי המחזור "שירי עיר היונה",
שלאחרונה יצאה מסכת מצוינת עליו של יריב בן אהרון, הוא כותב על חיילי צה"ל
בתש"ח, הצברים והעולים מן הגלויות השונות, שהתקבצו יחד ולחמו כתף אל כתף:
"קולם לא ישמע למרחוק / ובו חָפזה ויגע וּכעסים / של צרפתית יוצאת מרוק / עם
יהודית של מובאים מקפריסין (כלומר היידיש של המעפילים מאירופה שגורשו לקפריסין
והגיעו, כמו אבא שלי, היישר לקרבות מלחמת השחרור). ... עם העברית המעשית מן
השכונות / ומן הפרוורים והמשקים. / קורות הזמן בשם בה מכוּנות / להמולה היא חוט
שני וחישוקים". העברית היא החוט המקשר בין חלקי העם ותרבויותיו.
אלתרמן, בהמשך למסורת שהתווה ביאליק ובה הלכו גם משוררים נוספים בני
תקופתו, כתב הן פזמונים – שירי זמר, והן שירה פואטית, ובשניהם ראה חשיבות רבה,
ובשניהם השקיע רבות. לימים, גם חלק ניכר משירתו הפואטית הולחן. על השטר, תופענה
מובאות מפזמון ומשירה פואטית. הפזמון הוא "שיר בוקר" – "בהרים כבר
השמש מלהטת". הייצוג לשירה הוא "פגישה לאין קץ".
יש מעט שירים האהובים עליי יותר מ"פגישה לאין קץ", אם בכלל.
זאת, למרות שאיני יכול לומר בוודאות שאני מבין את השיר, והאמת היא שגם הטובים
בחוקרי השירה מתקשים בפיענוחו. אלתרמן עצמו, להבדיל ממשוררים אחרים, הקפיד לא לדבר
על שיריו, ולהשאיר את מלוא האחריות הפרשנית על הקורא. הוא לא כתב על שיריו, הוא לא
התראיין עליהם ולא הרצה עליהם. הוא נתן לנו שיר, ומרגע זה השאיר אותו בידינו.
הקסם ב"פגישה לאין קץ" הוא הרבה מעבר לתוכנו – הוא המילים,
הפיוטיות, המטאפורות הנפלאות, האוקסימורונים המקסימים. כבר שמו של השיר הוא
אוקסימורון. "פגישה לאין קץ". פגישה היא דבר מוגבל מאוד בזמן. אתה פוגש
אדם והפגישה מסתיימת. איך פוגשים לאין קץ? אוקסימורונים מקסימים נוספים הם
"פתאומית לעד", "בעויפו לרוץ". ואיזה דימויים עשירים ועתירי
דמיון: "תשוקתי אלייך, ואלי – גנך", "גופי סחרחר", "עיני
בך הלומות", "רחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל", "שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת, ואני אקוד לה וארים"
ועוד ועוד.
הסוד הגדול של השיר, הוא מיהי הנמענת?
יש הגורסים שזו אישה, ויש הטוענים שזו השירה או המוזה. שורות כמו "לנצח
אנגנך" ו"לספרים רק את החטא והשופטת", למשל, מחזקים את ההשערה שהכוונה
היא לשירה.
כך או כך, הנמענת היא בלתי מושגת.
"שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים" כדי לקשור אותך אליי. אבל תמיד
תמצאי את הדרך להתחמק ולהתרחק, ולהשאיר את גופי סחרחר, אובד ידיים.
הכותב הוא מאהב גדול, של האישה או של
השירה. הנכונות שלו לעשות למענה, כדי שתהיה שלו, כדי שתהיה אתו, היא בלתי מוגבלת,
היא נצחית: "לנצח אנגנך", היא מלאת נתינה:
"תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך". וגם מעוניו
הרב – עוני ברכוש אם מדובר באישה או עוני יצירתי אם מדובר בשירה, הוא יצליח לתת לה
מכל טוב, שקדים וצימוקים.
"פגישה לאין קץ" הוא השיר השני בספר השירה הראשון של
אלתרמן, שיצא לאור ב-1938, העלה את אלתרמן לגדולה, והקנה לו את מעמדו בפסגת השירה
העברית - "כוכבים בחוץ", ששמו לקוח מתוך השיר, "אל תניחי לו שיאפיל
כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ".
שנה לפני מותו של אלתרמן, הלחינה את השיר נעמי שמר, שהייתה מעריצה
גדולה שלו. בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני" היא הביעה את התפעלותה
מספרי השירה הקטנים על מדפים: שירי רחל ו"כוכבים בחוץ" – שלושים שנה
אחרי כתיבתו, שנות דור שהם כמו אלף שנים, "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".
נעמי שמר הלחינה את השיר ב-1969 ונתנה אותו ל"שלושרים" –
הרכב שכלל את בני אמדורסקי, שלום חנוך וחנן יובל. ההרכב קצת פישל, במקום
"אלוהַי ציווני" הוא שר "אלוהֵי ציווני". זו טעות חמורה, כי
לא יכול להיות ביטוי כזה בעברית. שגיאה כל כך צורמת, דווקא בשיר של אלתרמן, דווקא
בשיר של נעמי שמר... מה שלא ברור לי, הוא למה הם לא הקליטו מחדש גרסה מתוקנת, וכך
הגרסה שנשארה בידינו היא זו השגויה והמביכה. התיקון בא לאחר כ-45 שנה, בביצוע של
"הדודאים החדשים" – אסף אמדורסקי וישראל גוריון, ששרים את השיר בעיבוד
חדש של אסף, ובו תוקנה הטעות.
לשיר המקסים הזה יש למעלה מעשרה ביצועים, ושניים מהם יפים בעיניי
במיוחד – של אריק איינשטיין ושל חוה אלברשטיין. וכיוון שאני מריץ את חוה לפרס
ישראל וכבר הבטחתי שארבה להשמיע אותה השנה, בחרתי בביצוע שלה.
זהו השיר היפה ביותר בתקליט היפה והחשוב ביותר של חוה – "כמו צמח
בר", שיצא ב-1975 וכבר השמעתי מספר שירים מתוכו.
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
