פרק ב' בשמואל ב'
הנחיל לנו את השאלה הנצחית – הלנצח תאכל חרב?!
****
לא אחת אני נתקל
(לאחרונה – בנאום של זהבה גלאון בכנס הרצליה האחרון) בשאלה: "הלנצח נאכל
חרב?!"
איזו בורות מביכה!
אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".
הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר
בן נר ליואב בן צרויה בפרק שלנו: "הלנצח תאכל חרב?!" הטעות של גלאון ושל
רבים נוספים, היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל"
היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"
אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב.
המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק
היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל".
משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק
אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין
שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע
ליום בו היא תשבות?"
מי שהיטיב
להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל
החרב?"
****
אז מה אתם אומרים?
לנצח תאכל חרב?!
על פי שלושת אלפי השנים
שחלפו מאז נשאלה השאלה, כנראה שהתשובה היא חיובית.
אין זה אומר, חלילה
שצריך להשלים עם זאת ולהתייאש מהסיכוי לשינוי. אבל רצוי להיות מפוכחים, ולהבין
שכנראה זה לא יקרה בקדנציה שלנו.
****
פציפיזם הוא בעיניי
אידיאולוגיה א-מוסרית.
מהו מוסר? היכולת
להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע.
הפציפיזם הופך את עצם
המלחמה לרע, ומטשטש את ההבדל בין טוב ורע.
הפציפיסטים התנגדו
למלחמה בנאצים, כי הם נגד מלחמה. הפציפיסטים מתנגדים למלחמה בטרור, כי הם נגד
מלחמה.
מי שאינו נלחם ברוע,
הוא משת"פ של הרע, המסייע לו להשתלט על העולם.
****
רבים תקפו את נתניהו
כשדיבר על כך שכנראה לנצח נחיה על חרבנו.
אני חושב שהוא טעה בטרמינולוגיה. לא זו בלבד שלא נחיה על חרבנו לנצח,
גם היום איננו חיים על חרבנו. אנו חיים על יצירתנו – התרבותית, החינוכית, החברתית,
הכלכלית, על היש הנפלא שאנו יוצרים כאן. ואנו נאלצים לאחוז בידנו האחת בשלח כדי
להגן על היש הזה. וכנראה שלנצח נידרש לאחוז בחרב, כדי שנוכל לחיות את חיינו.
****
ב-1934 כתב נתן אלתרמן את שירו הפציפיסטי "אל תתנו להם
רובים". כעבור שנתיים פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (שמשום מה יש
בתוכנו חובבי הטרמינולוגיה של האויב "המרד הערבי") וברקע אימת האיום
הנאצי ואלתרמן התפכח. ב-1938 הוא כתב את "זמר הפלוגות" – "אין עם
אשר ייסוג מחפירות חייו".
בתש"ח כתב אלתרמן שירי הלל לגיבורים שייצרו נשק, ולאלה שעסקו
ברכש. אחד מ"שירי עיר היונה" נקרא בפשטות – "שבחם של הכלים".
נאמר שבחם של הכלים:
המוט, המשוט, הכבל,
האונקל, הסולם, שדלגו כיעלים
בקום למלחמה דמי הבל.
שדלגו כיעלים בבוא האות,
דלג והשלח והתעופף והנעץ,
ועמדו לימיננו בהיות ישועות
נעשות בכלים של ברזל ושל עץ.
בצדק, אלתרמן לא התייחס לנשק כאל כלי הלוקח חיים, אלא כאל כלי המציל
חיים. זאת, כאשר הוא בידיים הנכונות.
וכך גם היום, תחת מתקפת הטרור, עלינו לברך את האוחזים בנשק המנטרלים
את המחבלים ובכך הם מצילים חיים.
כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. כמה עולמות מלאים ניצלו
בזכות המנטרלים. יבורכו.
****
אימת החרב המתהפכת, היא בעיניי החרב המופנית כלפי כוחותינו. אין נוראה
ובזויה ממלחמת אחים.
בפרק שלנו, החרב הופנתה כלפי אחים – מחנה יהודה שהלך אחרי דוד ומולו מחנה
ישראל שהלך אחרי איש-בושת, בנו של שאול, ואבנר בן נר שר צבאו. הנערים שיחקו לפנינו
משחק דמים נורא, שעלה בחיי 379 אחים. אבנר הרג אישית את עשהאל בן צרויה, אלוף
העולם בריצות קצרות, שהיה קל רגליים כצבי השדה ושיאו העולמי לא נשבר עד עצם היום
הזה. אבנר הרגו ופתח חשבון עם משפחת צרויה. מצא עם מי להתעסק.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
