הבלוג של אורי הייטנר

בפרק כד קראנו נבואה על אסון קוסמי נורא; רעש אדמה גדול שיגרום לנזק נורא, להרג וסבל. ופרק זה הוא פרק הודיה. על מה?

רצף הפרקים נותן לנו להבין שההודיה היא על אותו חורבן. "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", זו הזדמנות לבנות עולם מתוקן יותר. אולם איך אפשר להודות אחרי אסון כזה?

האם באמת הרצף בין הפרקים מעיד על כך ששירת ההודיה היא אמנם על אותו חורבן. פסוק בראשית הפרק, מחזק את ההבנה הזאת: "כִּי שַׂמְתָּ מֵעִיר לַגָּל, קִרְיָה בְצוּרָה – לְמַפֵּלָה, אַרְמוֹן זָרִים מֵעִיר, לְעוֹלָם לֹא יִבָּנֶה". תיאור ההרס בפסוק זה מתאים לתיאורים בפרק הקודם.

ובכל זאת אני מפקפק בכך שמדובר באותו אירוע.

טיבו של האסון המנובא בפרק כד, הוא חוסר האבחנה שלו. לא רק הרעים ניזוקים, לא רק החזקים. הכל נפגעים, ללא אבחנה: "וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ".

ואילו כאן מדבר הנביא על מה שנראה כפעולה כירורגית, הפוגעת נקודתית במי שראויים היו להיפגע ומגינה על החלשים, על העניים, על מי שלא יצרו את המצב החברתי שגרם לעונש האלוהי, אלא היו קורבנותיו: "כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל, מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ, מַחְסֶה מִזֶּרֶם, צֵל מֵחֹרֶב, כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר. כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן שְׁאוֹן זָרִים תַּכְנִיעַ, חֹרֶב בְּצֵל עָב זְמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה". באירוע המתואר כאן, רק העריצים, התקיפים המושחתים יפגעו, ואילו דלת העם, מי שסבלו מנחת זרועם של החזקים, נפגעי החזירות, יזכו להגנה, למחסה.

מכאן אני משער, שמדובר בשני תיאורים שונים, של שני אירועים שונים. אלו שתי נבואות נפרדות.

ברוח חזון אחרית הימים האוניברסלי של ישעיהו (פרק ב'), גם חזון הגאולה בפרק זה מדבר על כך שההר, כלומר ירושלים, יהיה מרכז של גאולה לכל תבל. יוסר הלוט – הסתר הפנים האלוהי, לא רק מעם ישראל, אלא מעמי תבל. והגאולה הזאת כוללת שפע – שהסמל שלו הוא אותם השמנים הנוטפים מן ההר; היא כוללת עולם ללא רוע, ללא מוות, ללא צער, ללא דמעות. הקץ לסבל החומרי והרוחני. "וְעָשָׂה יְהוָה צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים, מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים, שְׁמָנִים מְמֻחָיִם, שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים. וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט, הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים, וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר". 

ועל הגאולה הזאת, ניתן יהיה להודות בסיפוק: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ, זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ".

הפרק מסתיים באופן מוזר. אחרי שהנביא מדגיש שוב ושוב שהנבואה האוטופית היא לְכָל הָעַמִּים, אנו מגלים פתאום שהוא מחריג את מואב. למואב מנבא ישעיהו השפלה ותבוסה נוראיים. "וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ מַדְמֵנָה. וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ, כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת. וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ עִם אָרְבּוֹת יָדָיו. וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח, הִשְׁפִּיל, הִגִּיעַ לָאָרֶץ עַד עָפָר". הפסוקים על מואב כל כך שונים מהרוח האוטופית של הפרק, שנראה לי שהשתרבבו אליו בטעות.

* 929