הבלוג של אורי הייטנר

פרק ה' נפתח במשל הכרם, בו הנביא משווה את עם ישראל לכרם, שאלוהים טיפח ולאכזבתו, הוא קיווה לעשות ענבים, וקיבל במקום זאת באושים.

בפרק כז ישעיהו חוזר אל משל הכרם, הפעם "בַּיּוֹם הַהוּא", כלומר באחרית הימים. "בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ. אֲנִי יְהוָה נֹצְרָהּ, לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ. לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה". או אז, אלוהים ישמור על הגפן ביום ובלילה, יטפל בה, יטפח אותה, ישקה אותה. הכרם בַּיּוֹם הַהוּא, הוא ישראל באחרית הימים, על פי חזון ישעיהו.

באחרית הימים מבטיח הנביא לעם ישראל שלום. "יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי". ומעניין לראות מהי תפיסת השלום של הנביא. הדבר חשוב גם לימינו, הרי כבר במגילת העצמאות התחייבנו להשתית את המדינה על יסודות החירות, השלום והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל.

חזון השלום של ישעיהו, אינו חזון של השלמה עם הרוע וקבלתו. בוודאי שאין הוא חזון של כניעה. בוודאי ובוודאי שאין הוא חזון של פייסנות כלפי אויבים. שלומו של הכרם הוא ביטחונו של הכרם. לעתים, שלומו של הכרם מחייב מלחמה במי שמאיימים לפגוע בו. "מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה, אֶפְשְׂעָה בָהּ, אֲצִיתֶנָּה יָּחַד". השלום, פירושו ביטחונו ושלומו של ישראל; ואם הבטחת השלום מחייבת מלחמת מגן – חובתו של שוחר שלום אמתי לצאת למלחמה הזאת ולנצח בה.

בסוף הפרק מציג הנביא את ליבת המשמעות של חזון הגאולה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".

שיבת ציון וקיבוץ גלויות – זו התכלית, זו מטרת העל.

ואין מתאים יותר, לימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות של מדינת ישראל, מאשר להציב את התזכורת הזאת לנגד עינינו.

* 929