הבלוג של אורי הייטנר

בפרק זה עוסק הנביא בסוגיה אקטואלית. איך להתייחס לאלה ש"הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר: שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. איך להתייחס לאותם נביאי שווא, נביאי שלום אך שווא. נביאי מזרח תיכון חדש – ואין חדש תחת השמש.

הנביא מיטיב להגדיר את פועלם: "חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב... הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם".

ואיך הוא מציע שנתייחס אליהם?

הצעותיו קשות, אפילו אכזריות. "בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ".

אנו דוחים את הדרך הזאת. זו אינה דרכנו. ההיפך הוא הנכון, אני מכבדים אותם, הם מקבלים מאתנו את מלוא הכבוד והיקר, ויום מותם הוא יום אבל לאומי, והלווייתם היא הלוויה ממלכתית. גם המרים ביריביהם יוצאים מגדרם בדברי שבח, אחרי מות. כך ראוי, כך נכון.

אולם על דבר אחד יש להקפיד – לא להתבלבל, לזכור שנבואתם שווא. אין בה זדון, היא באה ממקום טוב ומרצון כן להיטיב עם עמנו. ועם זאת, יש לזכור את הצו: בגנות הטיח. אין לטייח. יש להבדיל בין חזון אמת וחזון שווא, חלום אך שווא, שלום אך שווא.

* 929