הבלוג של אורי הייטנר

פרק יד נפתח במפגש של הנביא יחזקאל עם הנהגת היהודים היושבים בבבל, זִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. הם עולים אליו כדי לשמוע את דברו, לברר עמו מה צופן להם העתיד.

בניגוד לירמיהו, יחזקאל אינו נרדף. נהפוך הוא, הוא מכובד ומקובל, העם ומנהיגיו מאזינים לו.

אולם הפגישה מתפתחת לכיוון בלתי צפוי. יחזקאל מקבל איתות עצבני מאוד משולחו, הלוחש באוזניה הצמודה לאוזנו מידע מודיעני מעניין: "בֶּן אָדָם! הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם, וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם". מסתבר שאותם מנהיגים המבקשים לשמוע ממנו את דבר ה', הם עצמם נגועים בעבודה זרה.

זה מעניין. אם הם עובדים עבודה זרה, למה הם דורשים את ה'? אם הם דורשם את ה', למה הם עובדים עבודה זרה?

הפתרון לשאלה זו, נעוץ בהבדל בין מונותאיזם לפוליתאיזם. העבודה הזרה שעובדים אותם אנשים, אינה אמונה מונותאיסטית באל יחיד אחר. מדובר באנשים המאמינים בפוליתאיזם, ריבוי אלוהות. ולכן, מבחינתם, אין כל סתירה. הם מאמינים בה', אבל לא כאל יחיד, אלא כאל אחד מרבים.

אלא שאמונת ישראל היא אמונת ייחוד. קיימת סתירה מיניה וביה בין אמונה בה' לבין עצם הרעיון של ריבוי אלים.

מכאן, שהמפגש הזה טעון. ברגע שיחזקאל מתוודע לעובדה שדורשי לקחו, שעלו אליו לרגל לשמוע את בשורתו, הם עצמם, באופן אישי, עובדי עבודה זרה, הוא במבוכה. מה לעשות? האם אני יכול לדבר אתם? האם נכון שאדבר אתם?

כיוון שיש לו קו ישיר לשמים, הוא מיד מפנה שאילתא: "הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם?!" ואלוהים משיב לו בחיוב. דבר אתם, אך בלי לעגל פינות. הבט בעיניהם ואמור להם את הדברים הקשים ביותר. וכך הוא אכן עושה. הוא מבהיר להם, שמי שלא יעשה תשובה ויחזור בו מן העבודה הזרה, יטופל אישית בידי אלוהים, שיעניש אותו קשות, עונש לדוגמה, למען יראו וייראו. "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא, וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים, וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה".

חלקו השני של הפרק, המתחיל בפסוק יב, הוא נבואת תוכחה נוספת על ירושלים. לא ברור האם זו נבואה העומדת בפני עצמה ורק במקרה החלוקה לפרקים צוותה אותה לאותו פרק המתאר את המפגש עם זקני העם, או שזו נבואה המושמעת באוזני הזקנים.

אני בוחר לראות זאת כהמשך הפגישה, המשך הדרמה. הנהגת העם נפגשת אל הנביא לשמוע את הצפוי לאומה כולה. זהו ביטוי לסולידריות הלאומית – הם אינם מסתפקים במידע על הצפון להם, גולי גלות יהויכין, אלא מעוניינים לדעת את עתיד העם היושב בציון. בפתח דבריו משמיע הנביא באוזניהם דברי תוכחה קשים, באופן אישי. הם שומעים, ומתעקשים להמשיך ולשמוע ממנו את הצפוי לעם כולו.

מתקיים דיאלוג ביניהם. אמנם הכתוב מביא לנו רק את דבריו של הנביא, אך אנו יכולים לדמיין את הדברים שהוא שומע, ועליהם הוא משיב.

יחזקאל מנבא את חורבן ירושלים. אנו כבר רגילים לכך. הוא גם מתאר תיאור פלסטי של האסון הכבד. וגם לכך אנו רגילים. המעניין בפרק אינו תיאור החורבן, אלא המסר של הנביא בנושאים כמו אחריות אישית ותורת הגמול.

זקני ישראל שואלים את הנביא, שאלות שהצנזורה מחקה מן הפרוטוקול: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!"

והם עומדים על המקח, וגם דבריהם אלה נמחקו מן הפרוטוקול. "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר?" ואולי עשרה? חמישה? שלושה?! "אוּלַי יֵשׁ שְׁלוֹשָׁה צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר?"

הנביא משיב להם תשובה מעניינת: "וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ: נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב,  הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה".

ראשית, הוא מציב רף גבוה מאוד של צדיקות, שתציל ממוות. כדי להינצל צריכים להיות צדיקים ברמתם של נוח, איוב ודניאל. לא ברור מיהו דניאל. כרונולוגית, אין זה יכול להיות דניאל מספר דניאל. כנראה שמדובר בדמות מיתולוגית עתיקת יומין, ששמה היה מוכר בציבור כמו שמותיהם של נוח ואיוב הקדמונים, ומאז הדמות נשכחה. אולם מעניין מה המסר בשמות נוח ואיוב.

נוח, שהיה צדיק תמים, ניצל ומשפחתו ניצלה, אך הוא לא הצליח למנוע את המבול, את האסון הכבד שהכרית את כל האנושות. כלומר, משיב יחזקאל לזקני העדה, לא יספה צדיק עם רשע. אם יימצאו צדיקים בסדר גודל של נוח בעיר, הם לא ייספו עם הרשעים. אבל אל תשלו את עצמכם – אותםם לא יוכלו לכפר על העיר כולה. אל לכם ואל לתושבי ירושלים לבנות על אותם צדיקים, שזכותם תגן עליהם.

בדוגמה השניה, איוב, הוא הולך צעד אחד נוסף. אם בפרשת המבול בזכותו של נוח נצלו כל בני ביתו, במקרה של איוב רק הוא עצמו ניצל, אך כל בני ביתו נספו. הנביא אומר במפורש – אין פרוטקציות, אין הנחות סלב, אין זכות אבות. כל מי שחטא – ימות. גם אם אביו צדיק כאיוב. הוא מתעלם מן הסבל הנורא שסבל איוב, כאילו בעובדה שהוא עצמו נותר יש נחמה על אובדן בניו ומשפחתו. האמירה של הנביא חד משמעית: האחריות היא אישית ואישית בלבד. אין אחריות משותפת. אין אפילו אחריות משפחתית. כל אחד נשפט בפני עצמו, על פי מעשיו. "שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ, חַי אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ. הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ". הוא חוזר על כך שוב ושוב, בתארו כל אחת מהמיתות האיומות הצפויות לתושבי ירושלים.

ארבע מיתות מבטיח יחזקאל ליהודים בירושלים, ואלו הן: רעב, חיה, חרב ומגפה.

רעב: "אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל, וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ, וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם, וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה".

חיה: "חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ, וְשִׁכְּלָתָּה, וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה".

חרב: "חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא, וְאָמַרְתִּי: חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה".

מגפה: "דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא, וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם, לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה".

ובכל אחת מהן, רק קומץ צדיקים גמורים יקבל חנינה, חנינה אישית, הצדיק עצמו, בלי בני ביתו.

ובחסדו הגדול ישאיר אלוהים גם שארית פליטה מסוימת, שתלך לגלות ותצטרף ליושבים בבבל, וזאת, למען יראו וייראו. ייעודם – לשמש עדות חיה למחיר החטאים, ולהצדקת הדין. "וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה. הַמּוּצָאִים, בָּנִים וּבָנוֹת, הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם, וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם, וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה, אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם, אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ. וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם, כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם, וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה".

* 929