הבלוג של אורי הייטנר

באמצעות משל, מתאר יחזקאל את השתלשלות ההתרחשויות שהובילו את יהודה לחורבנה. בתיאורי החורבן ובמשלי חורבן אין חדש. הייחודי בפרק זה הוא הדגש הייחודי על הסיבה המרכזית.

ההסבר המרכזי של נביאי ישראל לחורבן, הוא "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – הן החטא הדתי, הפניית העורף לה' ותורתו והעבודה הזרה הפופולרית בקרב ישראל והן החטא החברתי, של חברה מושחתת, בלתי מוסרית, בלתי שוויונית, מועלת בצדק ובמשפט.

ההסבר המדיני הוא חוסר הריאל פוליטיק במאבק נגד המעצמה הגדולה, העולה, השוטפת את המזרח כולו, והבחירה במעצמה המצרית השוקעת.

בפרק זה, מופיע הסבר אחר – הפרת הברית בין צדקיהו לבין בבל. לאחר גלות יהויכין מונה צדקיהו בידי הבבלים למלך של מדינת חסות בבלית. הוא הפר את הברית, והחורבן הוא בעיקר עונש על חוסר הנאמנות, על הפרת ברית, על הפרת שבועה בשם ה' והנביא מקשר בין חוסר הנאמנות הזאת לחוסר הנאמנות של ישראל לאלוהיו.

הנה, בלשון הכתוב: "... וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית, וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה... וַיִּמְרָד בּוֹ. ... הֲיִצְלָח? הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה, וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט? חַי אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ, אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ, וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ, בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת. ... וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית, וְהִנֵּה, נָתַן יָדוֹ, וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה - לֹא יִמָּלֵט. לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: חַי אָנִי, אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה, וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר, וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ. וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי, וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי, וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה, וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ, אֲשֶׁר מָעַל בִּי".

המסר המרכזי של הפרק הוא דרישה להוגנות, יושר ונאמנות ביחסים הבינלאומיים.

****

חלקו האחרון של הפרק הוא נבואת נחמה, המתאר את גדולתה של ירושלים לאחר שיבת ציון שלאחר החורבן.

וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה, וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו, רַךְ אֶקְטֹף, וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל. בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ, וְנָשָׂא עָנָף, וְעָשָׂה פֶרִי, וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר, וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר, כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה.

נביא שכל נבואותיו רק זעם ותוכחה, אינו נביא אמת. בדיוק כפי שאיש רוח היודע רק לקרקר כעורב רק רע רק רע, אינו איש רוח אמתי. האוזניים היו כרויות לתוכחה מפיו של אלתרמן, כיוון שלא פחות מכך הוא ידע להיות נביא נחמה ומבשר גאולה. זאת הסיבה לכך שאלתרמן הוא איש רוח דגול לדורות. אורי צבי גרינברג וחנוך לוין, למשל, אינם אנשי רוח אמתיים, כי מי שאינו יודע לראות את האור ומי שאף אינו מחפש אותו, ומי שאינו מראה תקווה ואינו מבקש תקווה - אינו איש רוח ואינו יכול להיות איש רוח.

מצד שני, מי שאינו רואה את הצללים, מי שאינו רואה את הקשיים, מי שמציג רק תמונה ורודה, הוא חסר אמינות ואף הוא אינו איש רוח אמתי. נביא אמת, איש רוח אמתי, הוא מי שמיטיב לשלב תוכחה ונחמה.

חשיבות נבואות הנחמה של נביאי התוכחה, היא התקווה שנחמתם נותנת, דווקא בשל אמירתן מפי נביאים שנבואות החורבן שלהם התגשמו. התגשמותן, היא המעניקה אמינות גם לנבואות הנחמה.

נבואות הגאולה ושיבת ציון של נביאי ישראל פעמו בלב היהודים בכל שנות הגלות, ואפשרו לעם ישראל לשרוד את תופת הגלות. נבואות הגאולה פעמו בלב הציונים, שקמו לעשות מעשה, לחדול מהמתנה פאסיבית לגאולה נסית, ולקחו את גורל העם היהודי בידיהם – להגשים באופן אקטיבי את חזון נביאי ישראל.

****

"הנשר הגדול" – זהו אחד מכינוייו של הרמב"ם.

בגימטריה, סכום האותיות של "הנשר הגדול" זהה לסכום האותיות של "משה רבנו", והרי על הרמב"ם נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה".

במדרש נאמר על הנשר הגדול "שהיו כנפיו פרושים על כל העולם כולו, ולא היה עוף בהמה וחיה יכולין לעמוד בפניו".

המקור לנשר הגדול הוא בפרק שלנו: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה, אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה".

והמעניין והמפתיע (ולטעמי – המאכזב והמצער) הוא העובדה, שכאן, הנשר הגדול הוא הצורר הבבלי, מחריב ירושלים ובית המקדש!