הבלוג של אורי הייטנר

פרק יט הוא פרק קינה. קינה על יהודה החרבה.

יהודה עוד לא חרבה, אבל הנביא, בעיני נביא, כבר מקונן עליה, כאומר שאין דרך חזרה, אי אפשר לחזור בתשובה, אין תיקון – החורבן הוא עובדה סופית, ולא נותר אלא לקונן עליה.

דרך משל הכפירים, מטיל הנביא את מלוא האחריות על החורבן על המנהיגים, בניו של יאשיהו, אותם הוא משווה לכפירים מועדים הטורפים אדם. המנהיגים חטאו, המנהיגים שגו ולכן אין מנוס מעונש החורבן.

מעניין. הן רק אתמול קראנו פרק שלם על האחריות האישית. למדנו שאבות אכלו בוסר ולא שיני בנים תקהינה. איך המסר הברור כל כך, החד כל כך, על האחריות האישית המוחלטת, על כך שאדם ישלם באופן אישי את מלוא המחיר על מעשיו, מתיישב עם העונש החמור כל כך, לעם ישראל כולו, על חטאי מלכי יהודה.

אדרבא. המלכים חטאו – שהמלכים ייענשו.

אולם העונש הוא קולקטיבי, והוא עונש כל כך כבד, כל כך קשה, הוא אסון לאומי כבד.

מלכים אכלו בוסר – שיני העם כולו תקהינה. ולא נותר אלא לקונן קינה. "קִינָה הִיא".

* 929