הבלוג של אורי הייטנר

רגש הנקם, שאיפת נקמה, כל אלה נתפסים בעינינו כשליליים, כבלתי ראויים. כאנשים מערביים, מודרניים, נאורים, רגש טבעי זה נתפס בעינינו כיצר רע, שעל האדם לדכא אותו.

ולמרות זאת, כשאנו קוראים טקסטים, שכתבו יהודים בשואה, הקוראים לנקם, לא זו בלבד שאיננו מבקרים אותם - אנו מבינים ואף מצדיקים אותם. נכון, איננו נוקמים היום בגרמנים, וגם קבוצות הנקם הקטנות שפעלו לאחר השואה, לא נהנו מגיבוי של ההנהגה הלאומית ובמהרה פעולה זו פסקה. אך אנו מבינים את הרגש הזה, את הרצון הזה; השאיפה הזאת מתקבלת בעיננו ככמעט כמובנת מאליה, בסיטואציה שבה הם נכתבו.

הסיבה לכך אינה רק עוצמת הפשע הנאצי, אלא גם חוסר האונים היהודים. כאשר יש לנו מדינה עצמאית, עם צבא חזק המגן עליה, עם כוחות ביטחון, עם הרתעה בלתי קונבנציונלית, אין כל מקום לשאיפת נקם. אולם עם חסר ישע, אומלל, גולה, מפוזר, ללא מדינה, ללא צבא, ללא הגנה – מה נותר לו זולת הפנטזיה על נקמה? וכלל אין המדובר בנקמה בידי אדם, אלא ה' ינקום את הדם השפוך.

ארחיב עוד בסוגיה זו כשנגיע למזמור עט, ול"שפוך חמתך על הגויים". כאן אעסוק בתפילה אחרת, הקוראת לנקם.

תפילה זו היא "אב הרחמים", הנאמרת בשבת אחרי קריאת התורה. התפילה קוראת לאלוהים לנקום את דמם של היהודים שמתו על קידוש השם. התפילה נכתבה בעקבות גזירות תתנו, הפוגרומים הקשים ביהודי גרמניה בעת מסע הצלב הראשון בשנת 1096. התפילה מורכבת מפסוקים ושברי פסוקים מספר דברים, משמואל, מיואל ומתהלים. אחד משלושת הפסוקים מתהלים הוא ממזמור ט: "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר, לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים".

תפילת "אב הרחמים" אינה נאמרת בחגים, היא אינה נאמרת בשבת שבה עולה בבית הכנסת לתורה בר מצווה או חתן. זו תפילה קשה, מיוסרת. הנה קטע מתוכה: "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקֹּם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַיְהֹוָה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן. וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם? יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. וְאוֹמֵר: כִּי דוֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר, לא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים. וְאוֹמֵר: יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ".

הרבה דם, הרבה גוויות. לא נעים. אך כמי שזכה לחיות במדינת היהודים הריבונית, החזקה, איני יכול להרשות לעצמי לדבר סרה ביהודים המעונים שניסו להיאחז בשאיפת הנקם ולהתנחם בה.

הציונות הבינה שהפתרון אינו להתפלל לאלוהים לנקום את דם הנשחטים והנהרגים, אלא לקום ולעשות מעשה; לעזוב את הגולה, לעלות לארץ ישראל ולהקים מדינה ריבונית, חזקה ובטוחה.

וגם היום, כאשר יהודים נתקלים באנטישמיות באירופה ובאמריקה, אנטישמיות מימין ומשמאל, הפתרון היחיד הוא הפתרון הציוני - עליה לארץ.

****

הפסוק "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר, לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים" מופיע במזמור שלנו, אך לא בהקשר של נקם. המזמור, המיוחס לדוד, הוא מזמור תודה של המשורר לאלוהים, על שהציל אותו מאויביו, ותפילה שיעשה כך אם יהיה צורך גם בעתיד. עיקר הפסוק הוא שבח לאל היודע להבחין בין רשע לצדיק, לפגוע ברשע ולטפח את הצדיק, גם אם הצדיק הוא ענו המצניע את עצמו.

מעניין להשוות בין המזמור הזה, למזמור הבא, הקובל על "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו".

****

הפסוק האהוב עליי במזמור הוא "וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה". הדָּךְ הוא העני, הסובל. מִשְׂגָּב הוא מפלט, מגן, מחסה, מעוז. המשורר מתאר את אלוהים כמעוזו של העני, של החלש, בעתות צרה.

בית החולים "מִשְׂגָּב לַדָּךְ" בירושלים, נקרא כך על שם הפסוק, והמסר שלו, הוא היותו מחסה לסובל, לחלש. בית החולים הוקם ב-1854 ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, בתרומת משפחת רוטשילד.

כמעט מאה שנה פעל בית החולים בעיר העתיקה, עד תש"ח. בזמן המצור טיפל בית החולים בהמוני פצועים וחולים, והיה מִשְׂגָּב לַדָּךְ – פשוטו כמשמעו. עם נפילת הרובע היהודי, נלקחו הרופאים, הפצועים והחולים בשבי הירדנים. לאחר הכיבוש, הירדנים פוצצו את בית החולים והעלו באש את הספריה התורנית שהייתה בו.

מיד לאחר המלחמה הוקם בית החולים מחדש בשכונת קטמון. 

* 929