* אקטיביזם ביקורתי – בחוק יסוד
מבקר המדינה נאמר: "מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים,
ההתחייבויות והמִנהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של
המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על פי חוק
לביקורתו של מבקר המדינה. מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות,
הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך".
לכאורה, כיוון שנוספו להגדרה המילים "וכל עניין אחר שיראה בו צורך",
יכול המבקר לחקור את מדיניות הממשלה הנבחרת. הוא יכול לחקור, למשל, את השאלה האם
הסכם אוסלו היה הסכם טוב, האם ההתנתקות הועילה למדינת ישראל ולביטחונה, האם
הצעותיו המדיניות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד ואהוד אולמרט לאבו מאזן היו הצעות
מוצדקות וראויות, האם נכון היה לחתום על עסקת שליט והאם היה צורך להתנצל בפני
הטורקים על פיגוע "מרמרה"?
בעיניי, כל אלה אינם מעניינה של ביקורת המדינה. אלו החלטות מדיניות של
הממשלה הנבחרת, והביקורת עליה צריכה להיות פרלמנטרית, תקשורתית, ציבורית ובקלפי.
אם ניקח, לדוגמה, את ההתנתקות – יש מקום לביקורת המדינה על הטיפול
בעקורים לאחר עקירתם, אך לא על עצם ההחלטה. ואין לי ספק שכאשר נכתב בחוק "וכל
עניין אחר שיראה בו צורך", כוונת המחוקק לא הייתה להעמיד את מדיניות הממשלה
לביקורת המדינה, אלא זה מעין "וכו'" וכדי לאפשר למבקר גמישות לבקר פעולה
שלא צוינה בפירוש בחוק.
השאלה האם הקבינט קיבל דיווחים כראוי, היא סוגיה הנוגעת לתהליך קבלת
ההחלטות, ולכן היא בקירה. אולם השאלה האם נכון היה להפציץ את המנהרות מן האוויר או
לפעול באופן קרקעי היא סוגיה של שיקול דעת מבצעי, שהביקורת עליה היא של תחקיר צבאי
מקצועי (ומלחמת "צוק איתן" תוחקרה בידי צה"ל באופן יסודי ביותר).
ואילו הטענה שלא נבחנו חלופות מדיניות, גם אלמלא הייתה שקרית – היא בלתי בקירה
בעליל ודחיפת רגל גסה של המבקר לתחום שאינו מוסמך לו.
* מלחמת אין ברירה - הטענה
של מבקר המדינה, שלא נבחנו חלופות מדיניות למלחמת "צוק איתן", לא רק
אינה בסמכותו, לא רק חסרת שחר, אלא גם חמורה וחסרת אחריות.
איזו חלופה מדינית יש לישראל מול חמאס, השליט על רצועת עזה? הרי חמאס
אפילו אינו מתחפש, כמו ערפאת, לגורם המוכן למהלכים מדיניים כלשהם עם המדינה שעצם
קיומה הוא בעיניו החטא שיש להסיר.
מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. ישראל
הותקפה. טילים נורו לעבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית. ומדיניות הממשלה, שניתן לבקר
אותה (ביקורת ציבורית, לא של מבקר המדינה), הייתה לעשות הכל, כולל הכל ויותר, כדי
למנוע את המלחמה. המחבלים ירו מיום ליום יותר ויותר טילים על אזרחי ישראל, והממשלה
התחננה שוב ושוב לתוקפן: "שקט יענה בשקט", אך הדברים התפרשו כחולשה. לאחר
שהחל המבצע, עשתה הממשלה הכל כדי להביא להפסקת אש שתמנע את המהלך הקרקעי. בכל פעם
שמישהו צייץ את המילים "הפסקת אש", ישראל הפסיקה את האש. 12 הפסקות אש
היו במלחמה. וכולן התנהלו באותו אופן: חלוקה צודקת בינינו לבין חמאס – אנחנו אחראים
על ההפסקה והם על האש.
הרצון להימנע מהמלחמה פגע באופנסיבה והאריך את המלחמה, אבל היה לו יתרון
חשוב – הוא יצר קונצנזוס לאומי כמעט מלא. הכל הבינו שאכן, אין כל ברירה.
והקונצנזוס הזה הוא מכפיל כוח משמעותי. הגישה הזאת הביאה גם לתמיכה בינלאומית
שנתנה לנו אורך רוח לפעולה. נכון, הגישה הזו גרמה להארכת המלחמה, אך התמיכה הרחבה
של הציבור הישראלי והתמיכה הבינלאומית, הם שאפשרו את המכה המוחצת שקיבל חמאס,
שבזכותה אנו נהנים כבר שנתיים וחצי מגבול שקט, לאחר 14 שנות ירי טילים יומיומי על
האוכלוסיה האזרחית בדרום.
הזיכרון קצר, ועכשיו יש מי שמנסים להפיץ את השקר הנתעב כאילו ניתן היה
להימנע מהמלחמה. וחמור מאוד שמבקר המדינה נותן את ידו לשקר הזה. השקר הזה מערער את
האמונה של הציבור הישראלי בצדקתנו, מערער את אמונת המשפחות השכולות שאובדנן הכבד
היה למען מטרה צודקת במלחמת מגן מובהקת; ואם האויב יחוש בהתערערות האמונה בצדקתנו,
הדבר עלול לעודד אותו לחידוש התוקפנות.
* טענה מופרכת והזויה - הטענה
כאילו ניתן היה למנוע את "צוק איתן" באמצעות סיוע כלכלי לרצועת עזה, היא
הבל ורעות רוח. הרי ישראל העניקה גם העניקה סיוע לרצועה, וזאת שעה שחמאס שיגר
טילים לעבר אזרחיה.
ישראל נסוגה מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון, החריבה את יישוביה עד האבן
האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, החי והמת. אילו
הפלשתינאים היו מנצלים זאת לפיתוח הרצועה, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל, היו
עומדים בתור כדי להשקיע בהפיכתה של עזה לסינגפור של המזה"ת. אך הפלשתינאים –
תחילה הרש"פ ואח"כ חמאס, הפכו את השטח שישראל נסוגה ממנו לקן שיגור
טילים על אזרחים, בפשע המלחמה המתמשך. בסיטואציה כזאת, הגבול בין ישראל לרצועת עזה
הוא גבול של מלחמה, כלומר גבול סגור הרמטית. אך לא כך היה. גם בימים הקשים ביותר
של הירי הפלשתינאי, ישראל המשיכה להעביר מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועה. ישראל
המשיכה להעביר מלט לצרכי בניית בתים, שהשימוש בהם היה לחפירות מנהרות תופת. ישראל
המשיכה לספק חשמל לרצועה, מתחנת הכוח באשקלון שהם שוב ושוב ניסו לפגוע בה בירי
הטילים.
אני בעד סיוע ואפילו סיוע מאסיבי של ישראל לשיפור מצבם של הפלשתינאים, הן
ברש"פ והן ברצועת עזה. אולם כאשר הם יורים על אזרחינו, אין לסייע להם. אבל
ישראל סייעה להם גם כאשר הם ירו. הטענה הזאת מופרכת והזויה.
* מאז שנת 2000 – מאמרו
של עמוס גלבוע, על דו"ח המבקר בנושא "צוק איתן", הוא חשוב וצודק.
רק תיקון אחד - גלבוע אומר שהתקופה שמאז "צוק איתן" היא השקטה והטובה
ביותר מאז שחמאס השתלט על עזה. אולם יש לזכור שירי הטילים החל בתקופת הרש"פ,
במתקפת הטרור של 2000, שבע שנים טרם השתלטות חמאס. "צוק איתן" שינה את
המציאות המדממת בגבול עזה שעמה חיינו מאז שנת 2000.
* אכזבה – הדיל בין
שלי יחימוביץ' לאיתן כבל והניסיון להסתירו ולהכחישו, הם אכזבה גדולה. למה אכזבה?
למה התנהלות שהיא המיינסטרים של הפוליטיקה מאכזבת אותי? כיוון שבכל שנותיה
בפוליטיקה, משדרת שלי יחימוביץ' התנהלות אחרת, ערכית יותר, נקיה יותר. מאיתן כבל
אין לי ציפיות. אבל כפי שלא הייתי מצפה מבני בגין לעסקה מסוג זה, כך גם לא משלי
יחימוביץ'. כן, יש אנשים, גם בפוליטיקה, שהציפיות מהם גבוהות יותר. הדיל הוא
לגיטימי אבל משאיר טעם רע ומאכזב.
נכון, אין המדובר במפורש בתמיכה של שלי במועמדותו של כבל לראשות מפלגת
העבודה, אך התמיכה הזאת בהחלט משתמעת מן הכתוב. מה שמפריע לי במיוחד, יותר מעצם
העסקה, הוא חוסר השקיפות. מן הראוי היה שההסכם בין השניים יפורסם על ידיהם,
ביוזמתם, מיד לאחר חתימתו.
* קרש קפיצה -
הדברים שאמר איתן כבל לשותפיו לסיעה בהסתדרות, שהקלטתם פורסמה בערוץ 2, הם התגלמות
המכוער בפוליטיקה; פוליטיקה שכל כולה מאבקי כוח לקידום אישי. הם גם מעידים על
אובדן הבושה – האיש אומר בגלוי, בבירור, בצורה הבוטה ביותר, שההסתדרות שעל הנהגתה
הוא התמודד כלל אינה מעניינת אותו, וכל המהלך היה אך ורק קרש קפיצה לקידומו לראשות
מפלגת העבודה. גסות הרוח וניבולי הפה שלו מעוררים קבס, וגם בעידן טראמפ ראוי שלא
יהיו לגיטימיים בשיח הציבורי הישראלי.
כאשר שמעתי את ההקלטה, לקחתי בערבון מוגבל את דברי כבל על הדיל עם שלי
יחימוביץ'. הערכתי שהוא התרברב בדיל הזה, כדי לשכנע את חבריו. הערכתי שהוא העביר
לשלי את סיעתו, כדי להוריד מתמודדת בולטת מהפריימריז על הנהגת המפלגה ואולי אף שהוא
ראה בכך "שלח לחמך" – לעשות צעד למען שלי יחימוביץ', בתקווה שהיא תתמוך
בו בעתיד.
מהיכרותי עם שלי יחימוביץ', התקשיתי להאמין שהיא עשתה דיל כזה עם איתן
כבל. ולכן אני מאוכזב כל כך.
* מועמדים כמספר המנדטים - יצחק
הרצוג, עמיר פרץ, אראל מרגלית, עומר בר לב, איתן כבל, יום טוב סמיה, אבי גבאי
ואלדד יניב – כל אלה מתכוונים להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. חלקם הודיעו על כך
רשמית. אחרים עוד טרם הודיעו, אולי טרם החליטו סופית. שמונה מועמדים לראשות מפלגה
שצפויה לקבל כשמונה מנדטים בבחירות, על פי הסקרים. וכלל לא בטוח שבכך תסתכם
הרשימה.
מבין המועמדים, אלדד יניב הוא בדיחה. אני מקווה מאוד שלא יבחר לכנסת. די
לנו שם באורן חזן אחד.
כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יצחק הרצוג, שהיה שותף לשערוריית שחיתות
ונחלץ ממנה כיוון ששתק בחקירה ושיבש את היכולת להגיע לחקר האמת, אינו ראוי להיות
איש ציבור. לא כל שכן, לאחר ששוב הסתבך בשחיתות, בפרשה שכנראה תניב כתבי אישום.
אמנם לא היו די ראיות כדי להעמידו לדין פלילי, אך מבחינה ציבורית, הוא אחראי על
עוד מקרה של שחיתות ציבורית.
בין שאר המועמדים, יש טובים יותר וטובים פחות, מתאימים יותר ומתאימים
פחות, אך אין אחד שקורץ להנהגה לאומית. המתאימה מכולם בחרה להתמודד על הנהגת
ההסתדרות. מי שמתאים, במפלגת העבודה, להנהגה לאומית, הוא ראש עיריית ירוחם מיכאל
ביטון. אולם יתכן שעליו לצבור קודם ניסיון במישור הארצי, כדי להיות מוכר בציבור
הרחב.
* סנונית ראשונה - אני
שמח על הודעתו של ח"כ אבי דיכטר שיתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד. זהו צעד
חשוב ראשון בקעקוע האגדה שאין לנתניהו תחליף. יש לקוות שבעקבותיו ילכו גם אחרים,
כדוגמת גדעון סער, ולבסוף יתלכדו מאחורי מועמד מוסכם אחד, שיתמודד נגד נתניהו
ויפילו.
* עם הראש בקיר – עורכי דינו של
אלאור אזריה התפטרו עקב החלטתו ללכת עם הקו המתלהם של שפטל, רודף הרייטינג בכל
מחיר, וללכת עם הראש בקיר לערעור חסר סיכוי. הם התפטרו בצדק, כיוון שהם מבינים
ששפטל מוביל לדרך ללא מוצא, שרק תסב למרשו ולמשפחתו עוד סבל, אך הוא ינצל בכיף כל
דקת מיקרופון ומצלמה, להם הוא מכור כנרקומן.
הם התפטרו בצדק, אבל כדאי לזכור שגם הם ייצגו קו בעייתי מאוד; קו רצוף
שקרים, האשמת כל העולם וחמותו וסתירות. אילו אזריה היה לוקח סניגור מטעם הסניגוריה
הצבאית, ובוחר קו המכיר בטעות, מביע חרטה ומדגיש את סערת הנפש, חוסר הניסיון וכד',
הכל היה נגמר במשפט בזק, וכעת הוא יכול היה להיות קרוב לשחרורו ולסיום הפרשה.
* עד דלא ידע - קראתי את הדברים שכתב אהוד בן עזר בחודשים האחרונים על אלאור אזריה
והשתכנעתי. אני מציע שאביגדור קהלני יוותר על עיטור הגבורה ויעניק אותו במתנה
לגיבור ישראל אלאור אזריה. כי באמת, איך בכלל אפשר להשוות? קהלני בסך הכל בלם בקרב
נחוש ועקשני שנמשך שלושה ימים ולילות פלישה של כוחות עדיפים בכמותם פי כמה וכמה של
הצבא הסורי. זאת גבורה? זה רציני? על קשקוש כזה מחנכים דורות? גיבור אמתי הוא מי
שירה בראשו של מחבל גוסס, זמן ממושך אחרי שחדל להוות סכנה. זאת גבורה! זה
צה"ל במיטבו! על גבורתו של אזריה יש לחנך דורות! הנה, שמחתי לשמוע שיש כבר
תחרויות תחפושות לאזריה, שנאמר "עד דלא ידע בין גיבור אלאור למוג לב
קהלני".
* אין מחילה - השכר הנמוך והתנאים הירודים של עובדי מוסדות הסיעוד הגריאטריים, הם
בעיה חברתית חמורה המחייבת פתרון. אולם בשום אופן אין בהם שמץ של הצדקה להתעללות
בקשישים חסרי ישע. חבל שיש מי שעושים את ההקשר הזה. גם אם כוונתם טובה, להעלות את
הבעיה על סדר היום הציבורי – בחיבור שהם עושים, הם נותנים לגיטימציה לפשעים בלתי
אנושיים, שדבר אינו יכול להצדיקם ואין להם מחילה.
* מחשב מסלול מחדש? – נשיא ארה"ב נושא באחריות לא רק לשלומה של מעצמת העל החשובה
בעולם, אלא גם לשלום העולם. לאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות, קיוו רבים שכובד
האחריות שעל כתפיו יביאו אותו להיוולד מחדש; לא עוד טראמפ הדמגוג, המתלהם,
הפופוליסט, המסית, הגזען והמיזוגין, כפי שהיה במערכת הבחירות, אלא דמות נשיאותית,
ממלכתית, מלכדת. נאום ההכתרה שלו היה קטסטרופלי – כאילו הוא חש שהוא ניצב בעוד
אסיפת בחירות. ומיד לאחר מכן, במשך חודש וחצי הוא המשיך להשתולל ולהתפרע.
לכן, נאומו על מצב האומה בפני בתי הנבחרים עורר תקווה רבה כל כך בקרב
אזרחי ארה"ב והעולם. התקווה, ונקווה שלא האשליה, היא שהשינוי המיוחל הגיע.
שהנה, האיש מתחיל להבין שהוא נשיא ארה"ב ומה המשמעות של המעמד הזה.
ואולי בחודש וחצי הראשון לתפקידו, הוא החל להבין שאינו שליט יחיד,
שהוא נשיא של דמוקרטיה חוקתית שיש בה איזונים ובלמים, ואם לא ייקח זאת בחשבון, לא
יצליח למשול.
נאומו מעורר תקווה חדשה, שאולי האיש בחר לחשב מסלול מחדש.
כמה סיכויים אני נותן לתרחיש כזה? עזבו, לא נשבית את המסיבה.
* גם לי - אין לי טוויטר, לכן אני מנצל את הבמה
הזאת כדי להכריז: אובמה צותת גם לי.
* החלום של טיבי - לאחמד טיבי יש חלום. הוא רוצה להיות ראש הממשלה של המדינה שתקום על
חורבותיה של מדינת ישראל. ודבוקת שוקן מריצה אותו, ושלחה את קרולינה לנדסמן לראיין
אותו. לראיין? לא הייתה שם אף שאלה עיתונאית, רק הרמות להנחתה. ראיון לקקני
ומתרפס.
מה, למשל, היא לא שאלה אותו? את השאלה הפשוטה, המתבקשת: מדוע אתה חושב
שהעם היהודי אינו זכאי למדינה משלו? למה דווקא הוא, מכל העמים?
מראיין טוב יכול היה להשתמש במילותיו של עמוס עוז ("הבשורה על פי
יהודה"): מדוע בעצם בעיניו היהודים הם העם היחיד בכל העולם כולו שאינו ראוי
למדינה משלו, למולדת, להגדרה עצמית, ולו גם בחלק קטן מארץ אבותיו? האמנם נגזר על
היהודים איזה עונש אפל עד סוף כל הדורות? מפני שהיהודים הם רוצחי האל? על היהודים
ורק על היהודים רובצת קללה נצחית?
יבוא איזה קורא מיתמם, ויאמר: רגע, הוא דיבר על "המדינה
האחת", שהיא הפתרון האידיאלי, אך אמר שהוא בכל זאת מעדיף את פתרון שתי
המדינות, שהוא הפתרון הפוליטי, הריאלי. נכון, אבל אף אחת משתי המדינות הללו אינה
אמורה להיות מדינתו של העם היהודי. הוא מדבר על מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים
ולצדה "מדינת כל לאומיה", כלומר לא מדינה יהודית, אלא מדינה אחרת, על
חורבותיה של ישראל.
* הכרומוזומים של משפחת שלו - מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את כל ספריו –
הרומנים, ספרי הילדים, הספרים בענייני תנ"ך וספרות, ואת כולם, ללא יוצא מן
הכלל, אהבתי מאוד.
לעומת זאת, איני מעריך אותו כפובליציסט, ולא רק כיוון שעמדותינו
הפוליטיות שונות, אלא גם כיוון שכתיבתו הפובליציסטית רדודה ומתחכמת, ורווייה שנאה
למתנחלים.
ביום שישי הוא התראיין ל"7 ימים" לכבוד ספר למבוגרים עם
סיפורים על הגינה שלו וספר חדש לילדים. חלק ניכר מן הראיון הוקדש לענייני היום
והשעה, שכאמור רחוקים מאוד מדעותיי. אבל דווקא עם הדברים הבאים הזדהיתי מאוד:
"מי שמכתיב את מה שקורה ביחסים בין העדות זה פוליטיקאים שמפיקים מזה רווח.
תראה, רוב המשפחות בישראל הן מעורבות. הנכדים שלי נושאים כרומוזומים טורקיים,
רוסיים, בולגריים, פולניים, מרוקאיים וכורדיים, ביחסים שווים. אז על מה מדובר פה?
הם לא שייכים לשום משבצת עדתית. אבל פוליטיקאים מחוכמים כמו אנשי ש"ס וכמו
מירי רגב יודעים לעשות מזה רווח פוליטי, והם ממשיכים להחיות את העניין הזה".
* פרס הצטיינות לרב קקון - בשנים שבהן ניהלתי את מרכז
"יובלים" לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית בגליל העליון, אחד השותפים
הקרובים שלי היה הרב יצחק קקון מקריית שמונה. אדם פתוח, פלורליסט, מתון, אמון על
תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
אני מודה, לבושתי, שמהרבנים בגולן,
שאני מעריך ומכבד אותם, לא זכיתי לשיתוף פעולה כזה, לפתיחות כזו ולשותפות כזו
בפעילות שאינה על פי דרכם, כפי שזכיתי בקריית שמונה, ובפרט מהרב קקון.
לצערי הרב, לכמה מן המפעלים התרבותיים
שחוללנו בקריית שמונה, אין המשך.
הרב יצחק קקון הוא איש חינוך ותיק
ובעבר ניהל בית ספר בקריית שמונה. בשנים האחרונות הוא ראש המועצה הדתית בק"ש.
השבוע זכה הרב קקון בפרס הצטיינות ארצי,
של משרד החינוך, על קידום תרבות יהודית. הוא ראוי לכך!
* באיזה תאריך חל יא באדר? – שאלה זו, שהיא חלק מן הסדרה של "כמה ימים נמשכה מלחמת ששת
הימים?", מתחילה להיות אקטואלית, כך נראה לי. במדור ההיסטורי "היו
זמנים" ב"ישראל היום", הקרב בתל-חי צוין דווקא בתאריך הלועזי שלו,
1 במרץ. מילא שם, כך אפילו בדף הפייסבוק של מוזיאון תל-חי.
יש תאריכים עבריים שנכנסו למחזור הדם שלנו, וטוב שכך. את הקמת המדינה
אנו חוגגים ביום העצמאות, ה באייר, ולא ב-14 במאי. גם את יום ירושלים אנו חוגגים
בכח באייר ולא ב-7 ביוני. קל וחומר כאשר מדובר ביום תל-חי, ששמו המוכר הוא התאריך
העברי שלו.
* רגליים! - עיתוני השבת מלאים בצילומיו המקסימים של הצלם הנפלא דיוויד
רובינגר, שהלך לעולמו. לכדה את עיניי במיוחד תמונה של שמעון פרס במכנסיים קצרים.
מה שהפתיע אותי במיוחד, היה לדעת שמתחת לחליפה המחויטת היו לו רגליים!
בקצב הזה, אני עוד עלול להאמין שגם לבגין היו רגליים.
* איך נהרג דוד מרכוס? - לכבוד יום הולדתו המאה, קיבל שחקן הקולנוע היהודי אמריקאי קירק
דאגלס את פרס טדי קולק על מפעל חיים, מטעם הקונגרס היהודי העולמי. לכבוד האירוע,
פרסם הסופר, התסריטאי והבמאי עמוס קולק מאמר יפה, משעשע ומרגש במוסף הספרות
והתרבות של "הארץ", שבו תיאר את סיפור החברות של אביו טדי קולק עם קירק
דאגלס ובין משפחותיהם, שנמשכה במערכת יחסי החברות שלו עם השחקן מייקל דאגלס, בנו
של קירק.
במאמר נפלה טעות היסטורית. כתב קולק: "ב-1964 שב קירק דאגלס לארץ
כדי להכין את סרטו 'הטל צל ענק', שבו גילם את דמותו של הקולונל האמריקאי היהודי
מיקי מרכוס שהתנדב לסייע לצבא הישראלי הצעיר ב-1948 ונהרג בקרב הפריצה
לירושלים". בתיאור זה יש מספר אי דיוקים. שמו של הקצין היה דוד מרכוס וכינויו
היה מיקי סטון. בצבא ארה"ב הוא היה קולונל, כלומר אלוף משנה, אולם בצה"ל
הוא היה אלוף. הוא לא נפל בקרב הפריצה לירושלים, אלא נורה בשגגה בידי חייל ששמר על
המטה שלו באבו גוש. הוא יצא לעשות את צרכיו והודיע על כך לשומר. השומר התחלף ושכח
להודיע על כך למחליפו. המחליף ראה דמות מתקרבת למטה ושאל בעברית לזהותו. מרכוס השיב
באנגלית והמשיך ללכת גם כשהשומר ירה באוויר. השומר ירה במרכוס והרגו.
* חוויה של איכות – למעלה משעתיים וחצי של איכות מוסיקלית יוצאת דופן, חווינו בליל שבת
בפאב "לצ'ה" בקיבוץ אורטל, בהופעתם של אבי בללי וגליה חי (מ"נקמת
הטרקטור"). אבי בגיטרה ובס, גליה בוויולה ושניהם בשירה. הם הציגו רפרטואר
מגוון, החל מלחנים של אבי בללי לשירים של דליה רביקוביץ' ולשירים של משה בן עזרא,
שירי "נקמת הטרקטור", מוסיקה שכתב בללי לסרטים כמו "כנפיים
שבורות", פיוטים ועוד. נגינה מצוינת, שירה נהדרת ולא פחות חשוב – האמנים כל
כך נהנו. נהרה של אושר הייתה נסוכה על פניה של גליה, לכל אורך המופע. גליה, שמלווה
את הגדולים מכולם ובהם פוליקר, משינה, אהוד בנאי, ברי סחרוף ועוד, היא וויולנית
מעולה. עונג שבת במלוא מובן המילה!
* ביד הלשון
ללא מורא, ללא משוא פנים – בכתבה ב"הארץ" על חברי קיבוץ שער הגולן, שבמלאת 80 שנה ליסוד
הקיבוץ נאבקים לניקוי הכתם שדבק בהם כאשר נטשו את המקום במתקפה הסורית בתש"ח,
במקום להעלות על נס את עמידתם בקרבות עד אותו רגע, ואת שובם לקיבוץ ההרוס לאחר
שחרורו כעבור ימים אחדים והקמתו מחדש לאחר שנהרס עד היסודות. אני הייתי מוסיף גם
את עמידתו של היישוב במשך 19 שנים תחת איום האויב הסורי התוקפן שלא חדל לתקוף
ולהטריד את יישובי הגבול בימים שבהם הגולן היה בידיו ולאחר מכן עוד שלוש שנים של
מלחמת התשה עם המחבלים בגבול ירדן, עד סילוקם בידי חוסיין בספטמבר 1970.
משפט מתוך הכתבה: "ארזי סבור כי העובדה שהוא והמפיקה שלומית חפץ,
אינם בני שער הגולן, עוזרת להם 'לספר את הסיפור ללא מורא וללא משוא פנים' ".
המכתם "ללא מורא, ללא משוא פנים" נשמע רבות בשיח הישראלי,
ודומה שהוא חלק מן השפה העברית מימים ימימה. אך האמת שמדובר בצירוף מילים צעיר
למדיי, בן פחות משבעים. "ללא מורא, ללא משוא פנים" היה הסלוגן של
השבועון "העולם הזה" בארבעים השנים שבהן אורי אבנרי ערך אותו
(1950-1990).
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
