דאווין
של שיר מחאה / שלומי שבן
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 7.3.17
מאיר אריאל הוא אחד מיקירי הפינה; הקדשנו לו תכנית שלמה, השמענו שירים
רבים שלו וכמעט מדי שנה אנו מקדישים לו את הפינה ביום השנה לפטירתו ולעתים גם ביום
הולדתו. והשנה הוא חוגג יום הולדת עגול – ביום חמישי שעבר 2.3 הוא חגג 75 אביבים.
השנה הוא אף קיבל מתנת יום הולדת מרשימה – הביוגרפיה עליו, שכבר הקדשנו לה את אחת
הפינות.
גם היום, לכבוד יום ההולדת, אנו מקדישים למאיר אריאל את הפינה, אבל
הפעם את השיר שלו, נשמיע בביצועו של שלומי שבן, שיודע לבחור את השירים המתאימים לו
ביותר, ללוש אותם בדרכו, ולהוציא אותם בלבוש חדש. הלבוש החדש - מצד אחד שומר על
הצביון שלו ועל ה-DNA שהטביע בו היוצר המקורי, ומצד שני, נותן לו אופי אחר, חדשני,
סוער. וכיוון שרבים משיריו של מאיר אריאל הם שילוב של דקלום עם מלודיה, יש חשיבות
רבה למוסיקת הרקע של השיר, ובמקרה של שלומי שבן, מדובר בנגינת פסנתר וירטואוזית.
וכיוון שרבים משיריו של מאיר אריאל הם סיפורים, בנופך שנוסך בהם שלומי שבן הם
הופכים כמעט להצגה. ובשל מרכיב ההומור הדומיננטי ביצירתו של מאיר אריאל, יש מרכיב
קומי בהצגה של שלומי שבן, ובנגינה הקומית בפסנתר. בוודאי בשיר הסאטירי שנשמע היום:
"דאווין של שיר מחאה".
מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים
בשיריו הם סיפורים – "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל"
הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא
בתוך העלילה.
אחד משיריו – סיפוריו של אריאל מתאר בילוי
לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות,
שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי
ודורה ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת
ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית
כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד
פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה". ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון
שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאווין
על השטיח הרך".
אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי
החוויה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה",
בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא
טבעי ולא אמתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון
התמוה-משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". מה הוא רוצה לרמוז?
המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו:
"דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה?
כי המחאה הזאת אינה אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל
מתאר דקדנט – ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד מאוד
לא אמתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת אכפת
להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה
הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". הוא למעשה
רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית – למצוא את הזיוף ולהתייחס
בהתאם... להוריד אחריה את המים.
"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה
מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע
טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות
ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה
היא חושבת". סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא
חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא ישמע, כיוון שמה ששפתיה
מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.
"אז מה הדאווין של שירי מחאה?"
שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמתית הזאת:
"כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר,
תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח,
תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי
ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים
המים אוזלים / המים יורדים".
מאיר אריאל עצמו כתב כמה שירי מחאה, כלומר הסוגה הזו אינה זרה לו והוא
אינו שולל אותה, חלילה, להיפך. הוא כתב שירי מחאה כמו "מדרש יונתי",
"דמוקראסי", "נרקומן ציבור".
כלומר הנושא שנגדו הוא יוצא, אינו עצם המחאה, ואינו עצם שירת המחאה,
אלא המחאה כאופנה חברתית, שמי ששייך לברנז'ה יודע מה הוא צריך לחשוב ומה הוא צריך
לומר. גם נעמי שמר כתבה, בדיוק על התופעה הזאת, בשירה "על ראש שמחתי"
שהשמענו בפינה זו.
אין הוא נותן סימנים מתי שיר המחאה הוא אותנטי ומתי הוא זיוף. אבל הוא
זורע בנו, המאזינים והקוראים, את הספק, את החשדנות, את התובנה, שעלינו לקחת בערבון
מוגבל את אמינות המסר.
את התובנה הזאת של מאיר אריאל אימצתי
מזמן, ואני מודה שלא אחת, כאשר אני מאזין להגיגי המחאה הפוליטית של אמנים לפני צאת
תקליט או לפני בכורה של מופע, אני לא מאמין למחאה שלהם, לא מאמין לפוזה שלהם, וכשאני
שומע אותם, מה שמתחשק לי זה להוריד את המים אחרי דבריהם.
אני מכבד כל דעה, אך אני מקבל את המלצתו
של מאיר אריאל – להיות ביקורתי ולנסות לראות מתי מדובר בפוזה ריקה. ולא אחת אני
מזהה פוזה ריקה, בדקלום של טקסטים פוליטיים פלקאטיים כל כך, סיסמאתיים כל כך, דוגמאטיים
כל כך, חלולים כל כך, והם כל כך משעממים אותי. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד
את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.
ועוד הערה. הזכרתי את הביוגרפיה שכתב נסים קלדרון על מאיר אריאל,
"ארול אחד". קלדרון מפרש את השיר
הזה הפוך לגמרי ממני. לטענתו "זה שיר מבריק על מחאה שאיבדה את אופייה כמחאה, שנעשתה
לדאווין של שיחת סלון נואשת, לנוכח הכיבוש שהולך ומעמיק". והוא מדגים זאת בהערה:
"הוא יצר סימפוניה של שובביות התודעה, שפוגשת מציאות פוליטית, שאין בה שום שובבות.
הלץ שבמאיר אריאל שאל בשיר הזה מה מצחיק, ומה מצחיק עד בכי ["כמו ששם צחקנו לא
בכינו שנים" א.ה.], במציאות שבה התנחלויות הולכות ומתרבות תחת שמות מכובסים כמו
'היאחזות הנח"ל מלכישוע' ". אילו טרח קלדרון לבדוק, היה מגלה שהיאחזות הנח"ל
מלכישוע הייתה בכלל בתוך הקו הירוק, על הגלבוע, כך שכל הטענה הזאת מופרכת. אולם דוגמה
זו ממחישה את מה שאני רואה כבעיה המרכזית בביוגרפיה המצוינת שכתב קלדרון, "ארול
אחד": הוא החמיץ את הבנת דרכו הפוליטית המורכבת והמקורית של מאיר אריאל, והציג
אותה דרך המשקפים הפוליטיים שלו.
היה ערב יפה בעולם
כל העיניים אמרו אה או אה
יצאנו צלילה שלי ואני
אל איצקי ודורה.
דורה היתה רפוית כפתור
איצקי אמר שנשב איפה נמצא את עצמנו
שנשתה ונאכל ונסחוב ונמשוך
מה שנמצא לעצמנו
שנשטוף את הכלים אחר כך בעצמנו
(להרגשת הביתיות עכשיו)
ועוד מעט הוא חוזר
והסתלק לשירותים.
מצאנו, ישבנו, שתינו, אכלנו, סחבנו, משכנו,
שטפנו... כמו ששם צחקנו
לא בכינו שנים.
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
איצקי חזר מהשירותים ואמר
שבום על קולי זה גאג לא נורמלי בטלוויזיה
כל בום זה יותר מצחיק.
בום! בום! והקריין אומר
"הגשנו לכם בום על קולי בחסות המועצה
לביטחון
לאומי שוטף." פתאום בום!
הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות
סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל
מלכישוע
אלוהים יודע מה זה היה צריך להיות
אבל כמו שאנחנו צחקנו לא בכינו שנים
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
דורה סיפרה שחלמה
שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים
ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת
היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית
שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה.
אחר כך בערב היא רצה
ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה
עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע
מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת
היא מתעוררת... משקולת בחזה
נוזלת לה דרך העניים לכרית.
צלילה שלי אמרה, אם אנשים היו יודעים
בחלומות של מי הם מככבים בתור מה
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים.
צלילה שלי קמה, התמתחה
סובבה שובבה - בסלון - סטייל בלון
איצקי התחפר בתקליטים
דורה ואני החלפנו הצצות
תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת
תקליט נשמה
זה בסדר
צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר
שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך
איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאווין על השטיח
הרך
זה בסדר
מהזווית סטייל ספה
החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה
אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק
שקוף
רפוית כפתור, נושמת
הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות
המתרמזות מחולצתה הדקה
יכולתי להגיד פשוט שדיה
לילה אחד הם היו פשוט שדיה
שוב הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות
המתרמזות מחולצתה הדקה
אני שונא דימויים בחיי אבל מה אני יכול
לעשות
עכשיו עכשיו עכשיו
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים
אז מה כל הדאווין של שירי מחאה
כל פעם חוזרים לאותה נקודה
מה שלא תעשה, המים יורדים.
תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות
בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך
מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח
תגיד בטח בטח צנון ורתח
המים יורדים
טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות
צוועי טיפין, תרי מקורין
שלולי לולי לולי לו לי לו להיות
אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
