הבלוג של אורי הייטנר

כמו שני קודמיו, גם מזמור יב עוסק בסוגיית הרֶשע, בהצלחתו של הרֶשע ובתפילה לאלוהים שיושיע את האנשים הטובים מפגיעתם הרעה של הרשעים.

המעניין במזמור הוא הגדרת הרֶשע. ההגדרות המוכרות: "שֹּׁד עֲנִיִּים", "אֶנְקַת אֶבְיוֹנִים", כלומר העוול החברתי נגד העניים והחלשים בחברה.

במזמור זה, בנוסף לגילויי רֶשע אלו, הדגש הוא על מאפיין אחר. מוות וחיים ביד הלשון, והמשורר מדבר על הלשון המגויסת לרֶשע. "כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם. שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ. יַכְרֵת יְהוָה כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. אֲשֶׁר אָמְרוּ: לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, מִי אָדוֹן לָנוּ?"

מדובר על תרבות שקר, הגורמת לחברה שאין בה אמון בין בני האדם. הדיבור השגור בה הוא דיבור שווא, הוא דיבור שקר, הוא שפת חלקות וחנופה, שפה של אחד בלב אחד בפה, שפה של דיבורים גבוהה גבוהה המסתירים את היפוכם הגמור. השימוש של אותם אנשים בלשונם למטרות אלו נובע מיהירות ומתחושת אני ואפסי עוד. למה הם נוהגים כך? כי הם יכולים. הם בטוחים שלעולם חוסן.

התפילה היא להתערבות אלוהית שתשים קץ לתרבות השקר הזו.

****

"פוסט אמת", "פייק ניוז", "עובדות אלטרנטיביות" – אלה מושגים חדשים. אבל התופעה ישנה. קודם קראו לה רלטיביזם, נרטיבים. זאת ליבת הפוסט-מודרניזם.

* 929