* אל מול גל האנטישמיות בארה"ב – כאשר
יהודים נתקלים באנטישמיות באירופה ובאמריקה, אנטישמיות מימין ומשמאל, הפתרון היחיד
הוא הפתרון הציוני - עליה לארץ.
אמנם הציונות, העליה לארץ ישראל וקיומה של מדינת ישראל, הם בראש ובראשונה
ייעוד ולא מקלט. אך הם גם התשובה היחידה לאנטישמיות. יהודי בניכר תמיד יהיה זר,
תמיד יהיה האחר. רק בארץ ישראל, במדינה היהודית, הוא ה"אנחנו", הוא בן
בית ובעל הבית.
* טלו עמכם את מתיכם - מה
עומד מאחורי חילול בתי קברות יהודיים? זוהי אמירה, שהמחיקה של היהודי צריכה להיות
מוחלטת. לא זו בלבד שאין בתוכנו מקום ליהודי חי, אין מקום אפילו ליהודי מת. כלומר,
אפילו יהודי מת אינו יהודי טוב.
זה הרעיון של המשורר הלאומי הפלשתינאי הנערץ מחמוד דרוויש:
"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכל
וטלו עמכם את מתיכם".
ולא בכדי, כאשר נעקרו יישובי גוש קטיף, נעקרו גם בתי הקברות היהודיים,
מתוך הבנה שאלמלא כן, ייעשה בהם מה שנעשה לבית הקברות היהודי בהר הזיתים תחת
הכיבוש הירדני.
* עזות מצח – בעוד שבועיים יתקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון ביוזמתו של
ח"כ גפני, המוחה על הכנסת "תכנים רפורמיים", רחמנא לצלן, למערכת
החינוך. איזה איש חצוף, גס רוח ועז מצח. במערכות החינוך שלו אין דריסת רגל לכל
תוכן שאינו חרדי והוא מנסה להשתלט גם על החינוך הממלכתי.
אין המדובר בתכנים רפורמיים, אלא בתכנים יהודיים, חלק ממגוון הקולות
הקיימים בעם היהודי. בדיוק כפי שאני שולל את מסעות הצלב של "הפורום
החילוני" עם מסרי ה"אויאויאוי" מכניסים "לימודי דת"
למערכת החינוך, כך אני שולל את מסעות הצלב החרדים המאיימים מפני "תכנים
רפורמיים". אלה ואלה חולקים אותה רוח קנאית, בלתי סובלנית ופרנואידית.
דרכה של היהדות היא שביל הזהב. היהדות אינה שביל עזים צר, אלא
אוטוסטרדה רבת נתיבים.
* הלווינשטיין באטרף - דברי הבלע של הלווינשטיין נגד הבנות הדתיות
המתגייסות לצה"ל, כל כך נמוכים, כל כך עלובים, כל כך בזויים... זה מקומם.
אבל... אני דווקא שמחתי. למה? כי ברור לי מאיפה זה הגיע. זו מלחמת מאסף חסרת סיכוי
נגד המגמה ההולכת וצומחת בקצב מרשים, משנה לשנה, של בנות דתיות המתנדבות לשירות
בצה"ל; הבנות הטובות ביותר הולכות לשירות המשמעותי והקרבי ביותר. הלווינשטיין
באטרף. הוא ושכמותו הפסידו במערכה. התופעה הזאת תלך ותגבר, ודברי הבלע רק יחזקו
אותה.
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
* ערעור מיותר - החלטת הפרקליטות הצבאית לערער על קולת עונשו של אלאור אזריה היא שגיאה.
גזר הדין היה מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת מושכל וראיה רחבה. הוא לקח מצד אחד
את חומרת המעשה והפגיעה בערכי צה"ל, כפי שבאו לידי ביטוי באופן מובהק בפסק
הדין, ומצד שני את מורכבות הנושא לנוכח הנסיבות המבצעיות והאישיות שפורטו בגזר
הדין.
הנטיה האוטומטית להגיש ערעור נגדי כאשר הנאשם מערער, כאילו יש צורך
באיזון כאשר מגיעים לערכאת הערעור, אינה מתאימה למקרה זה. נהפוך הוא. אני מאמין
שכוחה של הפרקליטות מול הערעור, הוא ההסתמכות על גזר הדין, שהלך לקראת הנאשם,
וקריאה להשאיר את פסק הדין ואת גזר הדין על כנם.
חוששני שיש סיכוי לא רע לערעורה של הפרקליטות להתקבל, כיוון שאכן יש
פער משמעותי בין העובדות המוצקות של פסק הדין לבין קולת העונש, וספק אם ערכאת
הערעור תבחר לגזור כבית הלל, כפי שעשה הרכב השופטים המקורי. אם כך יהיה, תהיה זו
החלטה מזיקה.
אם כך יהיה, כמובן שהאשמה בכך היא על מי שהתנדבו להיות החמורים
שנושאים את שפטל לדקות התהילה שאליהן הוא נושא את עיניו, והלכו שבי אחרי מקסם
השווא שהוא מכר להם.
* עיר ישראלית בקונייטרה – במאמר שפרסמתי השבוע, "ללא שורשים", ציטטתי את מנחם
אורן, מאנשי החינוך והרוח הבולטים בקיבוץ המאוחד, שדיבר נגד "הנסיגה החפוזה"
מקונייטרה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הדברים הזכירו לי את תכניתו של לוי אשכול, ראש
הממשלה השלישי, שלאחר מלחמת ששת הימים הציע להפוך את קונייטרה החרבה לעיר ישראלית.
הוא סבר שזה זול יותר ונכון יותר מאשר פיזור יישובים כפריים רבים בגולן, וגם אותם
הוא הציע להקים בכפרים הסוריים הנטושים. צה"ל התנגד להקמת עיר סמוכה כל כך
לגבול. המתכננים סברו, בצדק, שעיר הגולן צריכה להיות ממוקמת במרכז הגולן, במרחק
נסיעה של עד חצי שעה מכל נקודה בגולן, ואכן, כזו היא קצרין. אך אשכול חזר פעמים
אחדות על עמדתו, ואף ניסה לשכנע בכך את תושבי הגולן.
ב-2 בספטמבר 1967 הוא אמר: "כל הזמן אמרתי ואיני מתנגד לזה, אלא
להיפך, שברמה אנחנו חורשים, וזורעים וקוצרים ושטוב היה להכין מפה של קרקעות עם
בניינים שישנם, ואם אפשר לשבת בבתים, הייתי בוחר יותר בזה מאשר להקים
היאחזויות".
כעבור חודשים אחדים הוא ביקר בקונייטרה, שם ישבה הנקודה הזמנית השניה
של מרום גולן. הוא תמה למה הבתים בקונייטרה נטושים, ואיננו מאכלסים אותם. בשיחה עם
יהודה הראל, מזכיר הקיבוץ (שהיה אז היישוב היחיד בגולן ועוד נקרא קיבוץ גולן), הוא
ניסה לשכנע אותו לוותר על חיפוש נקודת קבע, ולהתיישב בקונייטרה.
* ערובה לביטחון ולשלום - כמה
ממנהיגי תנועת העבודה ראויים להירשם בספר הזהב של ההתיישבות הגולן, בזכות תרומתם
האדירה להתיישבות. בראש ובראשונה לוי אשכול, שכראש הממשלה החליט על ההתיישבות, דחף
אותה ועודד אותה והיה מעורב מאוד, וכן יגאל אלון, גלילי, חיים גבתי, טבנקין, גולדה
מאיר, יצחק רבין (בקדנציה הראשונה) ואפילו פנחס ספיר, שהיה מהיונים במפלגת העבודה,
אך כשר האוצר סייע רבות להתיישבות בגולן ועמד מאחורי ההחלטה על הקמת קצרין.
שמעון פרס ממש אינו נמצא ברשימה הזאת. רחוק מכך. ועם זאת, מצאתי מכתב
שהוא שלח בתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה ליישובי הגולן, ב-23.6.84, בדיוק חודש
לפני הבחירות לכנסת ה-11: "עמדתנו בנושא רמת הגולן: הממשלה בהנהגת המערך תעשה
לביסוס האחיזה הישראלית בגולן ותעמוד על כך שלעת השלום הגבול עם סוריה יעבור על
רמת הגולן והמערך הביטחוני התיישבותי בגולן יהיה בריבונות ישראלית, כחלק בלתי נפרד
מישראל, ערובה לביטחון ולשלום".
* ביד הלשון
ורצוי לרוב אחיו – מגילת אסתר מסתיימת בתיאור עלייתו לגדולה של
מרדכי: "כִּי מָרְדֳּכַי
הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי
לְרֹב אֶחָיו. דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ".
למה הכוונה ב"ְרָצוּי
לְרֹב אֶחָיו"? האם הכוונה שהוא מקובל על רוב היהודים, אך יש מיעוט המתנגד
לו?
לא פעם שמעתי הסבר כזה. זהו למעשה מדרש, שמשתמש בטקסט כדי להביע
רעיון. אולם מן הבחינה הלשונית, זו ממש לא כוונת הפסוק.
אמחיש זאת באמצעות פסוק אחר מן המגילה. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ
וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ
עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". למה הכוונה ב"וְרֹב בָּנָיו"? האם כאשר המן הציג בפני מקורביו את ספירת המלאי של הצלחותיו,
הוא סיפר להם רק על 8 מעשרת בניו, כלומר על רובם, לא על כולם? זה לא כל כך מתקבל
על הדעת.
כאשר כתוב שהמן סיפר על "רֹב
בָּנָיו" הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכאשר כתוב שמרדכי "רָצוּי
לְרֹב אֶחָיו", הכוונה היא שמרדכי מקובל על אחיו הרבים.
במחזמר "אסתר המלכה" שכתב אלתרמן, שר ליצן החצר שיר ערש
למלך, בלילה שבו נדדה שנתו. בשיר, הנפתח במילים "היכל ועיר נדמו פתע /
ונשתתקו שוקי פרס" והולחן בידי סשה ארגוב, כתב אלתרמן:
"רוב נגינות יש
וצלילים
אך שיר הערש שידענו
ושנחבא אל הכלים
רק הוא בסוף נשאר אתנו".
"רוב נגינות יש וצלילים" – יש מנגינות רבות.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
