הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 92 הצלם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לתקשורת, בתחום הצילום. רובינגר היה בכל מקום ותיעד במצלמתו את ההיסטוריה של מדינת ישראל מיום הקמתה, בעצם עוד טרם הקמתה, ועד ימיו האחרונים. תמונתו המפורסמת ביותר, שהייתה לסמל תרבות ישראלי, היא תמונת הצנחנים בכותל לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, לפני חמישים שנה. הוא דווקא הצביע על פגמים מקצועיים באיכות התמונה, אם כי לא הטיל ספק בחשיבותה ההיסטורית. רובינגר תיעד לאורך השנים את כל מנהיגי ישראל, את ראשי הממשלה, הנשיאים, רמטכ"לים ושרים וכמה מצילומים אלה זכו לבולטות ששרדה לאורך שנים, כמו תמונתו של מנחם בגין מסייע לעליזה אשתו לנעול את נעלה בטיסה, התמונה היחידה של גולדה במטבח ביתה ועוד.

בהספד לרובינגר בעיתון "הארץ", כתב הצלם אלכס ליבק, חברו של רובינגר ואף הוא חתן פרס ישראל לצילום: "לדוד רובינגר הייתה תכונה אחד שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הוא מעולם לא פרסם תצלום בו המצולם נראה 'לא טוב'. בעוד שצלמים אחרים לא שקלו אפילו אפשרות בה המצולם עלול להיפגע – דוד הקפיד לפרסם תמונות בהן המצולם ייראה מכובד. לא פעם ויתר על כבודו כצלם ובחר לאו דווקא את התצלום המרשים ביותר. כמה אגו צריך להכניע בבחירת התמונה, כל צלם יודע. 'כל חיי אני משתדל לא לעשות צילומי פפראצי. הצלמים האלה מצלמים רגעים בחיים של אנשים שהציבור לא צריך לראות', אמר בראיון".

בצדק הגדיר זאת ליבק כתכונה שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הרי בנורמה התקשורתית המקובלת, אין זה תפקידו של צלם להוציא טוב את הפוליטיקאי. אנסח זאת ביתר הקפדה: בנורמה התקשורתית המקובלת תפקידו של צלם הוא להוציא רע את הפוליטיקאי. למה? כי אחרת הוא ייחשב ל"עיתונאי מטעם", ל"עיתונאות חיובית" או רחמנא לצלן ל"ממלכתי" או "ממסדי". כנראה שצלם צריך להיות בעל ביטחון עצמי רב כשל רובינגר, כדי שירשה לעצמו ללכת נגד הזרם.

מי אמר שתפקידו של צלם עיתונות הוא לתפוס את הפוליטיקאי מחטט באף או מגרד באחוריו ולעשות לו שיימינג מעל דפי העיתון? למה? מי אמר שזאת התגלמות זכות הציבור לדעת? מי אמר שחובתו של צלם להביך את המצולם?

נכון, לעתים נכון להציג תמונות מביכות, כאשר יש בכך באמת עניין ציבורי. אם עדשתו של צלם תתפוס איש ציבור מקבל מעטפה מטייקון – חובתו לפרסם את התמונה. אך למה עליו לארוב לו כדי לתפוס אותו בפיהוק המביך ביותר, עם כתם על חולצתו או פירורי עוגה על זקנו? איזה שירות יש בכך לציבור? מה רע בכך, שהתמונה של הפוליטיקאי המוצגת לציבור תהיה מכובדת, תהיה של הפוליטיקאי המצולם, מכל צד במפה הפוליטית, במיטבו?

בעיניי, זה ההבדל בין עיתונות לפפראצי. פפראצי אינה עיתונות במיטבה. לארוב לרונה רמון סביב ביתה כדי לתפוס אותה ברגע שקיבלה את ההודעה על מות בנה, כי היא "מפורסמת", זו לא עיתונות טובה; זו גסות רוח ופולשנות.

הביטוי פפראצי הוא בשפה האיטלקית, מבוסס על שמה של דמות בסרט האיטלקי "לה דולצ'ה ויטה"; דמות של צלם העיתונות "סניור פפראצו". ה"פפראצי" הם צלמי עיתונות האורבים לידוענים וחודרים לפרטיותם.

בימים בהם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי רבים מצלמי העיתונות בישראל, ואת כל הצלמים בצפון. לא אחת שאלתי צלמים על התופעה, והתשובה שקיבלתי הייתה: "אין לי ברירה. אחרת לא אשרוד במקצוע".

דוד רובינגר הוא ההוכחה שניתן לא רק לשרוד אלא להצליח, להיות מוערך על הכל ואף לזכות בפרס ישראל בלי לרדת לרמה הזאת.

הביטוי פפראצי ייחודי לצלמים, אך האמת היא שיש גם מראיינים פפראצי. כזה הוא ניר גונטז', ממוסף "הארץ". בכל שבוע הוא מראיין פוליטיקאי, בראיון פפראצי. מה הכוונה? הוא מתקשר אליו ללא הכנה וללא תיאום, שואל אותו שאלות מביכות, ומביא את הקלטת הראיון כלשונה, ללא כל עריכה. המרואיין אומר "אֶה" – הוא מכניס את ה"אֶה". מגמגם? את הגמגום. טועה בעברית – את הטעות. ובעיקר, הוא "מוכיח" איך כל המרואיינים תמיד מתחמקים מלהשיב לשאלותיו הקשות.

יש הרואים בכך עיתונות נשכנית במיטבה. כך צריך להיראות ראיון. ראיון אינו תשדיר שירות של המרואיין. הראיון צריך להיות נשכני. הרי העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אני מסכים שראיון אינו צריך להיות תשדיר שירות. ראיונות שהם תשדירי שרות - מביכים, והם עלבון לקורא. למשל, לפני חודשים אחדים נמרח על פני מחצית מוסף "גלריה" של "הארץ" "ראיון" של גדעון לוי עם גדול המטיפים האנטישמים מאז מלחמת העולם השניה, רוג'ר ווטרס. זה לא היה ראיון. זאת הייתה התרפסות. זה נשמע יותר כמו התוועדות של חסיד שוטה אצל אדמו"רו או של גרופי בת 12 עם הזמר שהיא מעריצה. זה היה מביך.

בראיון יש להציג למרואיין את השאלות הקשות ביותר, גם שאלות מביכות. המראיין צריך לראות עצמו כשליח ציבור, להציג בפני המרואיין את השאלות שהציבור רוצה וצריך לדעת את התשובה עליהם. אבל העיתונאי צריך להיות הוגן כלפי המרואיין, ולתת לו באמת להשיב, ולהעביר לציבור את המסרים שהוא רוצה להעביר להם. הראיונות נוסח גונטז', הם בריונות לשמה – מפגן של שכרון כוח של מראיין המנסה להפיל ולהביך את המרואיין, ולזכות במחיאות כפיים פופוליסטיות.

אילו הייתי יועץ של פוליטיקאי, הייתי מייעץ לו להשיב לגונטז' ברגע שהוא מחייג: "איני מוכן להתראיין אצלך, כי לא ארד לרמה כזו של ראיון", ובכך לסיים את השיחה. כמובן שהתשובה תפורסם, אך אחרי ששניים שלושה מרואיינים ינהגו כך, התופעה תפסק.

אגב גונטז' אינו הראשון. קדמו לו הצמד שי ודרור, שי גולדשטיין ודרור רפאל, בראיונות דומים ברדיו.

****

דבריו של אלכס ליבק על רובינגר, לא היו ייחודיים. כל מספידיו דיברו ברוח זו. וכולם שיבחו תכונה זו, כי משהו בתוכנו מבין שכן, דווקא הדרך שלו, הדרך המכבדת והמכובדת, היא העיתונות במיטבה.

כך כתב נחום ברנע: "צלם עיתונות גדול הוא אמן הפיתוי. צריך היה לראות את רובינגר בעבודה כדי להבין. קחו למשל, צילום סטנדרטי של פוליטיקאי. המצולם חשדן, כמעט מבוהל. אלמלא היה חשדן, לא היה שורד בפוליטיקה. החשש העיקרי שלו הוא מהצלם. תנועה לא זהירה שלו, והמצלמה תחשוף ברבים את כרסו המתנדנדת; יראו אותו זולל; יראו אותו מעשן סיגר; יראו את כריכות הספרים שמעולם לא קרא. הוא מסתכל בעיניים מבועתות בצלם: מה הוא זומם? תן לרובינגר חמש דקות והחשד נמס. בשלב הראשון הוא נמוג: כמו הקוסם הגדול הודיני, הוא יודע את חוכמה ההיעלמות. אין לו עמוד תאורה שנופל ברעש, הוא לא מבקש קפה ולא מייחל לסנדוויץ', הסלולרי שלו לא מנגן. על נוכחותו מעיד רק צקצוק דק, כמעט בלתי נשמע, של מצלמה ביד של מקצוען. המרואיין משתכנע שהצלם הוא חלק מנוף חייו. הוא נרגע".

וכך ספדה לו יעל דיין: "הוא מעולם לא ניסה לתפוס מצולם ברגע של חולשה, אלא תמיד במשהו טוב ומשמעותי. האנטיתזה לפפראצי".

יהיו זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"