הבלוג של אורי הייטנר

השיר הזה הוא האסוציאציה שליוותה אותי בקריאת מזמור פח.

המשורר, היימן האזרחי, מבני קרח, כותב מתוך מצוקה איומה, מתוך ייאוש כבד. לכך אנו רגילים גם במזמורים אחרים בתהלים, אך הפעם זה אחרת.

במזמורי דכאון קודמים, השורה התחתונה לעולם אינה ייאוש, אלא תמיד תקווה, עידוד וביטחון. לא כן במזמור זה. את המזמור הזה כתב מת חי, שבעיניו הוא כבר מת ולתחושתו – גם בעיני סביבתו.

ואני מודה, שלמרות סגולותיו הספרותיות, איני אוהב את המזמור הזה, כיוון שאיני סובל את המסר שלו. בדיוק מאותה סיבה, שאיני אוהב את כתיבתו של חנוך לוין, על אף שאיני יכול להתכחש לכישרונו ויצירתיותו. פשוט, זהו מסר שאני מתקומם נגדו בכל ישותי. אני מאמין שמכל תהום ניתן להיחלץ, וגם אם חרב מונחת מעל הצוואר, יש להיאבק ולא להישבר, לא להתייאש.

****

הביטוי "נפטר" כלשון נקיה למת, משמעותה, שהאיש נפטר מן העולם.

מקובל להשתמש בביטוי רק כאשר המנוח הוא יהודי. למה? הרי גם מי שאינו יהודי נפטר מן העולם. אף שאין לכך סימוכין במקורות, לאורך הדורות התקבעה פרשנות על פיה הכוונה היא לנפטר מעול תורה ומצוות.

משמעות הדבר היא שכל חייו היהודי נמצא במתח של תורה ומצוות, ומשורה ישחרר רק המוות.

אם יש בכל זאת משהו קצת מנחם במזמור, הוא ההתייחסות למוות כאל שחרור; כנראה שחרור מהסבל הכרוך בחיים.

כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי   

וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ.

נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר   

הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל.

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי

כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר  

אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד

וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ.

המוות משחרר. במתים האדם חופשי. החללים שוכבי הקבר חופשיים.

ואמר ר' יוחנן: "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" – כיוון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות.

נתן אלתרמן עשה שימוש בהתייחסות למוות כחופש בשנים מ"שירי עיר היונה".

מתוך "דּוּ שִׂיחַ", בין מיכאל ומיכל. כותב מיכאל עַל הַסַּף בין החיים והמוות:

מִיכַל, אַיֵּךְ? עִוֵּר שֻלַּחְתִּי לַחָפְשִׁי

אֶל תֹּהוּ, אֵל אֵין אֶשׁ וְאֶרֶץ וְשָׁמַיִם.

נָפַל גּוּפִי אַפַּיִם, נִכְרְתָה נַפְשִׁי.

ושוב, ב"סִיפּוּר מִלַּילָה", חוזר אלתרמן לדימוי הזה, בכתבו על ברכה פולד, הנערה הפלמ"חניקית שנפלה ב"ליל וינגייט" - מבצע של הפלמ"ח, במסגרת "תנועת המרי העברי", לשיבוש פעילות הצבא הבריטי בתל אביב, בליל הורדת ספינת המעפילים "אורד וינגייט", והייתה לסמל המאבק בבריטים.

עִם בֹּקֶר אוֹר הֵסָּרְנוּ מֵעַלֵיהָ

אֶת אֱסָרֵי הַזְּמַן וְאֶת עֻלָּם

וְדַיָּנֵי הַעִיר עִם דַּבָּרֵיהָ

אָמְרוּ צִדּוּק הַדִּין בְּשׂוֹא קוֹלָם

וְיוֹלַדְתָּהּ נָפְלָה עַל צַוָּארֵיהָ

בְּהִפָּרְדָהּ מִמֶּנָה עַד עוֹלָם.

אֱסָרִים הם שבועות ("כל נדרי ואסרי") – הסרנו מעליה את השבועות, את המטלות שנטלה עליה באותה תקופה, השבועה למסירות אין קץ לעֻלן של מצוות הזמן – החלוציות והמאבק.

המוות שחרר אותה מן השבועה.

מעניין שהמוות כמשחרר, ביטוי היאוש הזה, מתוך המזמור הנואש הזה, היווה השראה דווקא למשורר האמונה, התקווה והאופטימיות הגדול, ודווקא ביצירה המבטאת יותר מכל את המסר ההפוך למסר של המזמור; מסר של מחורבן לתקומה.

אלתרמן השתמש ברעיון בהיפוך מוחלט מבמזמור. במכתב למיכל, מיד לאחר שכותב מיכאל את המילים שציטטתי, חל מהפך:

רַק בְּשָׁמְעִי קוֹלֵך תּוֹעוֹת יָדַי אֵלַיִךְ.

הוא כבר חש שנפטר מן העולם, עד ששמע את קולה, שהפיח בו חיים חדשים, וידיו תרו אחרי קולה כמגששות באפלה.

ובשיר על ברכה פולד, קרבנה אינו לשווא – קרבנה הוא למען מטרה קדושה והוא שמביא את הגאולה.

זוֹ עָצְמָתָהּ. בְּיַד אֲנָךְ וָחֶרֶב

תִּבְנֶה אֻמָּה בֵּיתָהּ, אֲבָל מֵרֹאשׁ-

מִקֶּדֶם לֹא תִּחְיָה כִּי אִם בְּקֶרֶב

אוֹר פְּנֵי אֱנוֹשׁ וְדַם לְבַב אֱנוֹשׁ.

****

ביטוי מן המזמור מופיע גם בפיוט "מעוז צור".

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

הפייטן (ששמו הפרטי הוא מרדכי, וראשי הפרקים הם אקרוסטיכון של שמו, ומכאן שהבית הזה, המתחיל באות רי"ש, הוא הבית השני) לוקח את המילים הקשות "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי", לתיאור סבלות אבותינו במצרים: "רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי, בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה". אבל הבית, שנפתח בגנות, מסיים בשבח: "חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה".

כך בכל בית, המתאר תקופה בתולדות עם ישראל, כתיאור של סבל ושחרור בהתערבות אלוהית. והפייטן קורא לאלוהים לשוב ולהתערב גם במצוקתנו הנוכחית (הפוגרומים בגרמניה בעת מסעות הצלב).

גם אלתרמן מאמין במסר של תקומה מתוך החורבן. אלא שאין הוא מתפלל לאלוהים שיציל אותנו, כי אם מעורר את העם לקחת את גורלו בידו.

* 929