הבלוג של אורי הייטנר

קריאת תהלים צח, מחברת אותי היישר לקבלות השבת הקסומות בקהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל, שמפעם בפעם אני משתתף בהן, וזוכה ליטול חלק בחוויה רוחנית ותרבותית יהודית נפלאה.

מזמור צח, כקודמיו, הוא חלק מתפילת קבלת השבת. את הפסוקים האחרונים שרה הקהילה בלחן מרגש ביותר, הנותן למשתתפים בתפילה תחושה כאילו הם חלק מהחוויה הקוסמית של העולם המריע להתגלות האלוהית, שנועדה לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים – בדרכי יושר.

זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר   

בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר  

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ   

תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף  

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

לִפְנֵי יְהוָה  

כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ

יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק   

וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.

בתפילה הזאת, עם השירה הזאת, מלווה בנגינה היפה של שי זרחי ושאר הנגנים, אנו מזמרים לה' בכלי נגינה ובקול זמרה. וכשאנו מוחאים כפיים ב"נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף" אנו חשים חלק מתרועת הטבע – הַיָּם וּמְלֹאוֹ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ, נְהָרוֹת והָרִים.

כך, בשמחה, בתרועה וברננה מקבלת הקהילה את השבת, וספק בידי אם באיזשהו בית כנסת אורתודוכסי יש אותה קדושה, כמו ברגע הקסום הזה, בקהילת "ניגון הלב".

****

כמו מזמור צז, גם מזמור זה הוא חלק מתפילת ערבית חגיגית בליל חג העצמאות; קבלת חג העצמאות.

במה הוא זכה? מן הסתם, בזכות הפסוק: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל".

אך יש לכך הקשר אוניברסלי. גאולת ישראל חורגת מן הגאולה הלאומית – יש לה משמעות לבני האדם כולם. זה המימוש העילאי של חזון "יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים". תקומת ישראל היא התגלמות הצדק והמשפט בעולם. ולכן, "הוֹדִיעַ יְהוָה יְשׁוּעָתוֹ, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ". ישועת ישראל היא התגלות הצדק בעולם. עם או בלי אלוהים – זו האמת גם היום. וביקורו ההיסטורי של מודי, ראש ממשלת הודו, הוא ביטוי אחד להתפכחות העולמית ביחס לישראל (לידיעת המתפללים ומתחננים להתגשמות חזון "הבידוד המדיני" של ישראל).

****

המזמור הזה נקרא "שִׁיר חָדָשׁ". הוא נפתח במילים:

מִזְמוֹר

שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ  

כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה.

הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ   

וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ.

המזמור הזה, בן אלפי שנים, נשאר שִׁיר חָדָשׁ לנצח.

זהו גם המזמור של החלוצים, בוני הבית השלישי, אביה של נעמי שמר וחבריו – והיא תמללה את אותו שיר חדש, שהוא כבן אלפים ובכל יום חדש; שירו של אבא.

"יבנה, יבנה, יבנה המקדש", כתבה נעמי שמר. למה "שירו של אבא"? מן הסתם, אביה נהג לבמבם בהברה אשכנזית את גירסא דינקותא שלו, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו" וגו', ולכן הקדישה לו את שירה. אך עיון מעמיק יותר בשיר, מציג את בניין בית המקדש כתכלית המעשה החלוצי של אביה; אביה כמייצג דור המייסדים של קבוצת כינרת, של ההתיישבות הקיבוצית בעמק הירדן. התכלית הזאת היא השיר של אביה.

אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש

לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש

כי מן האבנים האלה יבנה מקדש.

לא לשווא חצבו סוללי הכבישים, חלוצי העליה השניה והשלישית, אנשי גדוד העבודה. מן האבנים שהם חצבו יבנה בית המקדש.

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

גם לנטיעות, ליערות, לחקלאות יש חזון שהוא מעבר לעשיה עצמה בפשוטה. נעמי עצמה זנחה את עבודת הכפים של הוריה, אך היא משוררת, והשיר שהיא שרה, הוא מזמור חדש, מעין מזמור תהילים חדש, המחובר למזמורי תהילים שהושרו בבית המקדש, ומאז ועד היום בכל יום מחדש.

אם לא שרת לי שיר עדיין,

שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש

- ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

השירים שנעמי שמר כותבת, הם המשך הן של מזמורי תהילים והן של השיר החסידי "יבנה בית המקדש במהרה בימינו". המהפכה הציונית, היא המרת הציפיה ש"יבנה בית המקדש" לבניין בפועל, אותו אנו בונים, שאת אבניו אנו חוצבים, שאת עציו אנו נוטעים. מן הסתם אין כוונתה של נעמי שמר לבית המקדש פשוטו כמשמעו ולעבודת הקורבנות, רחמנא לצלן, אלא לחזון החברתי הנשגב של החלוצים, אודות קימומה של ארץ ישראל כחברת מופת, המושתתת על יסודות החירות והצדק של נביאי ישראל. נעמי שמר אינה הופכת את חזונם ל"דתי", אך גם אינה "מחלנת" את החזון המשיחי. בעבורה מדובר בחזון אחד, במקשה אחת.

* 929