הבלוג של אורי הייטנר

אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלי היא הכיתות הגדולות, שמקשות על יכולת הלמידה ועל העבודה האישית עם כל ילד, בחינת "חנוך לילד על פי דרכו". אם עד היום, קברניטי מערכת החינוך נימקו זאת בחוסר תקציב, אך לא היה ויכוח על כך שלימוד בכיתות קטנות עדיף, היום שרת החינוך מטיפה ללימוד בכיתות גדולות. היא חזרה מביקור יח"צני בדיקטטורה הסינגפורית, מלווה בכתבת צמודה וצלם צמוד, וחזרה עם תובנות מזעזעות רבות, ובהן התלהבות ממורה המלמד באמצעות רמקול את 40 תלמידיו בכיתה, ומשליט משמעת ברזל. התקנים של משרד החינוך נוקשים, והוא משליט אותם בנחישות ביורוקרטית.

בבית הספר "אביטל", למדו הילדים עד לאחרונה בכיתות קטנות. זאת בשל התפיסה החינוכית, אך בעיקר בשל המציאות הדמוגרפית. מספר הילדים במחזור איפשר קיומן של שתי כיתות קטנות. הצמיחה הדמוגרפית המבורכת, הגדילה את מספר הילדים במחזור, אך לא איפשרה עדיין תקן של שלוש כיתות, וכך נוצרה מציאות של כיתות גדולות, בניגוד למסורת בית הספר.

בכיתות ג' ילמדו בתשס"ח 35 ילדים בכיתה. זאת, לאחר שבכיתה א' ו-ב' היו במחזור שלוש כיתות קטנות. מצב זה הקפיץ את ההורים, ובצדק. בשבוע שעבר, השתתפתי במפגש הורים עם שלומית, שיוחד לנושא זה. שלומית תארה בצורה מפוכחת מאוד את המציאות. היא סיפרה כיצד הצליחה, באיגום משאבים יצירתי במיוחד ולא על פי הנהלים היבשים (והעבשים) לפתוח 3 כיתות בשנתיים האחרונות, וכיצד משרד החינוך התערב וכפה עליה שינוי מצב זה. היא תארה את המאבק שניהלה, בגיבוי המועצה, בהחלטה זו, שנחל כישלון. היא פרטה אילו פתרונות יצירתיים מצאה על מנת לצמצם את הנזק. מתוך 38 שעות שבועיות, 8 שעות הן במסגרת "תוסס" – שעות העשרה בקבוצות קטנות (בהנחה שההורים ישלמו). 8 שעות תהיינה מפוצלות, כלומר הכיתה תתפצל לשני חדרים נפרדים, וכל חצי כיתה תלמד בנפרד, עם מורה אחרת (אמנות, אנגלית, מחשבים ומדעים). בעוד עשר שעות תהיינה שתי מורות בכיתה – מורה וסייעת. רק 12 שעות תעשנה בכיתה הגדולה, ובהן ספורט ומוסיקה – מקצועות שניתן ללמד אותם היטב גם בכיתה גדולה.

לעניות דעתי, אחרי הסקירה הזו היה על ההורים להצדיע לשלומית ולשבח אותה על האקטיביזם היצירתי למען ילדינו. במקום זאת, החלה מתקפת הורים על שלומית, וסגנון של "אנחנו ואתם", כלומר ההורים, שרק להם חשובים הילדים ורק הם יודעים מה טוב ומה נכון בצדו האחד של המתרס, ובית הספר מצד שני. אני יצאתי להגנת שלומית ובית הספר ונתתי להם את הקרדיט המגיע להם. דומני שהצלחתי להטות במקצת את הלך הרוח בהמשך הישיבה. אולם יצאתי ממנה מוטרד מאוד. מה גורם ללעומתיות הזאת, למיליטנטיות הזו?

****

מן הישיבה הזו לא נפקדה, כמובן, המנטרה השחוקה ש"בית ספר 'אביטל' זה לא מה שהיה פעם". יש מין טרנד כזה בקהילה; אנשים חוזרים על האמירה הזאת כיוון שזוהי מנטרה טרנדית, "כי כך אומרים כולם", והדבר יוצר אווירה בעייתית ועלול להיות לנבואה המגשימה את עצמה.

לפני 20 שנה הייתי חבר בהנהלת פרוייקט ההקמה של בית הספר, ומאז ועד היום ישבתי במרבית השנים בהנהלת בית הספר, כמזכיר אורטל או כמנהל המתנ"ס. בשבע השנים האחרונות אני מלווה את בית הספר גם כאבא. מניסיוני הרב אני חייב לציין, שאין שחר לדברים. נכון, בשנים הראשונות הילדים נהנו מהיתרון לקוטן – חממה אינטימית. אך היום הם נהנים מהיתרון לגודל – מגוון חברתי רב יותר, משאבים גדולים יותר (כיוון שמשאבים רבים ניתנים פר ילד). לילדיי היו (לפחות עד עתה) מחנכות מצויינות ומרבית המורות היו טובות. התחום אותו אני מכיר מקרוב – "תוסס", שהוא בעיניי ספינת הדגל של "אביטל", הולך ומשתפר משנה לשנה; אין להשוות את "תוסס" היום לשל לפני 5 שנים, ובוודאי לא לשל לפני עשר שנים. גם הפיכת בית הספר לשמונה שנתי היטיבה עמו, בוודאי מעתה, כשכל היישובים יטלו בכך חלק. בשלוש השנים האחרונות, מאז כניסתה של שלומית לתפקיד, בית הספר מנוהל בתקינות ובשקיפות – שינוי חשוב, במיוחד במוסד חינוכי שעל מנהליו לשמש מופת.

ואכן, יש תחומים שבהם חלו שינויים לרעה, שיצרו אווירה שלילית בקהילה, סביב בית הספר. השינוי המרכזי, הוא בנושא תשלום הורים. עד לפני שלוש שנים, הנהלת בית הספר, המורכבת מנציגי היישובים, החליטה ברוב קולות על תשלום ההורים. מרגע שההחלטה התקבלה, הנושא ירד מסדר היום. לפני שלוש שנים, עקב שינויי חקיקה שאינם נובעים מבית הספר אלא הם ארציים, אין עוד אפשרות לגבות מעבר לסכום המאושר בידי ו' החינוך של הכנסת, אלא כתרומה אישית, שכל הורה מחליט עליה.

לשינוי הזה יש צדדים חיוביים – וולונטריות, מעורבות הורית, תחושה טובה של הורה שאין הוא משלם מתוך כפיה אלא מתוך בחירה. אך יש לו גם צד שלילי - התשלום עצמו והשירותים שהוא נועד לממן, היו לסוגיה ציבורית המתמשכת לאורך השנה והשנים, הגוזלת זמן יקר, מאמצים ומשאבים נפשיים מהנהלת בית הספר, על חשבון העשיה החינוכית. על כל נושא מתפתח ויכוח ציבורי, היוצר אווירה שלילית. יש הורים שאינם רוצים לשלם (והם יודעים שילדיהם יהנו מהשירותים באותה מידה כמו הילדים שהוריהם שילמו). יש הורים שמוכנים לשלם, אך כיוון שראו שהשכן שלהם לא שילם, הם אינם רוצים להיות "פראיירים". יש הורים ששילמו בשנה שעברה, אך משראו שאחרים לא שילמו, הם התנו את התשלום בכך שקודם יראו ש-x% שילמו וכן הלאה. הדבר פגע מאוד בבית הספר ובאווירה סביבו. על כך ניתן להוסיף את חוסר הניסיון של בית הספר בתחומים של שיווק וגביה.

השפעה שלילית היתה גם למאבק הקיבוצים נגד המעבר לבית ספר שמונה שנתי. העובדה שמחלוקת לגיטימית לא הסתיימה בהכרעה שהכל מכבדים אותה, אלא הפכה למלחמה קשה ומיליטנטית, יצרה מתחים רבים בקהילה, האשמות הדדיות ואווירה קשה. כמובן שהמאבק הזה יצר אנטגוניזם של ילדי הקיבוצים כלפי בית ספרם. שהרי אי אפשר לספר לילדים שהחל בכיתה ז' בית הספר הוא ארץ גזירה, ולצפות שיתייחסו אליו בחיוב בכיתה ו' ואפילו בכיתה א'. אני מקווה שלפחות הסאגה הזאת, שללא ספק השפיעה לרעה גם על תשלומי ההורים, היא כבר מאחורינו.

****

שינוי נוסף הוא בתחום מעורבות ההורים. בעבר בית הספר נוהל בידי נציגי היישובים. המבנה החדש כולל ועד הורים, מועצה ציבורית שבה הן נציגי היישובים והן נציגי ועד ההורים, המהווה את הנהגת בית הספר והחל מהשנה – ועדי הורים כיתתיים.

אני רואה זאת כשינוי מבורך ביותר. אני רואה את בית הספר כמרכז חשוב ביותר של הקהילה, ומעורבות ההורים, החיבור שלהם לבית הספר, לקיחת אחריות מצדם, היא חשובה מאוד ומועילה מאוד. אולם היא עלולה להיות גם חרב פיפיות. מעורבות הורים עשויה להיות במתכונת של הנהגת בית ספר, של הורים הרואים עצמם שותפים לאחריות יחד עם המנהלת והמורים, הורים הנותנים אמון, מפרגנים, מסייעים, מארגנים אירועים, מגייסים משאבים, שותפים בפעילויות ואף מעבירים ביקורת בונה שנועדה לשפר. מעורבות הורים עלולה להיות במתכונת של ועד עובדים לעומתי, המייצג את ההורים כבעלי אינטרס מנוגד ל"ממסד" בית ספר, ניצב מול המנהלת והמורים ומותח ביקורת הורסת, הרסנית וקנטרנית.

זהו הבדל של יום ולילה, שתלוי בהרכב של ועדי ההורים. אין לי ספק שרוב מניינה ובניינה של הקהילה היתה רוצה את המתכונת החיובית. הבעיה היא, שלא אחת אלה שמתנדבים לפורומים האלה, הם ההורים המיליטנטים שרוצים ללמד את המנהלת מאיפה משתין הדג. כמו במשל יותם, במקום שבו התאנה, הגפן והזית מוותרים על המנהיגות, היא נופלת בידי האטד.

בסך הכל, ועדי ההורים בבית הספר "אביטל" הם מהזן החיובי. את האירוע הקהילתי הגדול והיפה בפארק הירדן בסוף שנה"ל שעברה, ארגנו בהתנדבות חברי ועד ההורים והורים נוספים, בסיוע המתנ"ס. ועד ההורים עסק בגביית כספים וגיבה בדרך כלל את מנהלת בית הספר. אולם יש גם תופעות של מנהיגות שלילית. כך בדוגמת הורי ג' שהזכרתי בתחילת המאמר. הדוגמה הקיצונית ביותר, בעיניי, היתה הורים לילדים העולים לכיתה א' שמחו על כך שהמחנכת של ילדיהם בהריון (הייתם מאמינים? זו אינה המצאה).

בסופו של דבר, עתיד בית הספר תלוי במידה רבה בזהותה ואופיה של הנהגת ההורים. זה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו.

****

 לסיום – התייחסות קצרה לדבריה של אהובה במידף הקודם. הן בבית הספר והן במתנ"ס יש מנגנונים מקצועיים לטיפול בסוגיה הרגישה של משפחות במצוקה כלכלית, כולל מתן הנחות ופטור. כמובן שדבריי בנוגע לתשלום הורים לא התייחסו להורים אלה.

העובדה שבשנה שעברה בית הספר לא הצליח לגבות מההורים תרומה בסך 300 ₪ לשנה (30 ₪ לחודש!!!) למטרות טיולים ותרבות, לא היתה כלל ועיקר מסיבות כלכליות. בצבא נהגנו לומר ש"לא יכול" זה "לא רוצה". במקרה זה, ההורים שלא שילמו אפילו לא תרצו זאת בחוסר יכולת. את התופעה הזאת יש לעקור מן השורש.

טענתה של אהובה, שאותם הורים שכביכול אינם יכולים לשלם, היו רוצים מאוד שילדיהם ילמדו ביום לימודים ארוך כדי שישארו בעבודתם עד שעה מאוחרת ויתפרנסו בכבוד, אינה רלוונטית, כיוון שעם "תוסס" ובלעדיו, בכל מקרה יתקיים יום חינוך ארוך. אם לא יהיה "תוסס", פשוט המורות תשארנה בכיתות עד 15:15 ותנסנה ללמד בשעות הקשות ביותר.

החדשות הטובות – מסתמנת נכונות מרשימה מאוד של ההורים לשלם על "תוסס".

* מידף