הבלוג של אורי הייטנר

בבחירות האחרונות לא הצבעתי ל"קדימה" וגם בבחירות הבאות, תהיינה באשר תהיינה, יעמוד בראשה מי שיעמוד, לא אצביע ל"קדימה".

לא הצבעתי ולא אצביע ל"קדימה" אף שאני איש מרכז בהשקפת עולמי. הייתי בין מייסדי מפלגת המרכז האמיתית – "הדרך השלישית", וגם אחרי נפילתה תמכתי במפלגות מרכז אמיתיות, אך כושלות אלקטורלית: "ישראל בעליה", "תפנית".

במה "קדימה" היא מפלגת מרכז? יתכן ששרון התכוון להקים מפלגת מרכז, כדי לקדם סדר יום מדיני הניצב בין הליכוד למפלגת העבודה. אך ממשלת אולמרט הובילה קו מובהק של מרצ. הוויתורים המוצעים לפלשתינאים, אינם פשרה טריטוריאלית, למשל – נוסח תכנית אלון, שבסיסה היא זכותנו על כל הארץ, זכותנו להחיל עליה את ריבונותנו, ומתוך הזכות הזאת נכונות לוויתורים  על חלק מהשטחים, מסיבות דמוגרפיות. המדיניות של אולמרט וציפי לבני מבוססת על דה-לגיטימציה של ישיבתנו ביו"ש, ומכאן תכנית לנסיגה כמעט מוחלטת, ופיצוי לפלשתינאים על כבשת הרש שתשאר בידינו בשל הרכבה הדמוגרפי – נסיגה מקבילה משטחים בנגב, לצד ויתורים חמורים בנושא טענת "זכות" השיבה. דרכה של ממשלת אולמרט היא נסיגה מכל הגולן. זו דרך מרכזית? זאת השקפת עולם מרכזית? זאת מפלגת מרכז? זאת הונאה.

האם פרס וחיים רמון פרשו ממפלגת "העבודה" כיוון שהיא יונית מידי בעיניהם והם רצו ללכת למרכז, למפלגה ניצית יותר ומרכזית יותר? היתה זו פרישה אופורטוניסטית מובהקת, של מנהיג שהפסיד בבחירות הפנימיות, לא קיבל את התוצאות וערק ממפלגתו. לא היתה זו עזיבה אידאולוגית.

"קדימה" היא שילוב של אנשים שגדלו בליכוד, וכדרך מומרים עשו קפיצת דרך לקצה הרחוק ביותר של השקפת העולם היונית, עם אופורטוניסטים מובהקים שעזבו את הליכוד ומפלגת העבודה בשל אג'נדה אישית לחלוטין.

"קדימה" אינה מפלגת מרכז, אין לה סדר יום של מרכז, ולכן אין מצב שבו אתמוך בה. ודאי שאיני חבר בה ולא התפקדתי אליה. אולם כיוון שבבחירות המקדימות בתוכה יבחר מועמד לראשות הממשלה ואולי ראש הממשלה הבא, יש לי כאזרח עניין בנעשה בה. ככזה, אני רואה לנכון להשמיע את קולי בנדון: אילו היה בידי לבחור בבחירות הפנימיות ב"קדימה", הייתי בוחר בשאול מופז.

למה מופז? הסיבה לכך אינה שאול מופז. איני מתומכיו ומעריציו של האיש. אני זוכר היטב את התנהגותו בעת הקמת "קדימה" – חברי הליכוד קיבלו ממנו איגרת בה התחייב להישאר בליכוד "כי בית לא עוזבים", ביום בו הודיע על מעבר לבית "קדימה". לא היה כל שיקול אידאולוגי בהתלבטות הזאת ולא בהחלטה הסופית שקיבל. אני סולד מהאופן הארגזי שבו הוא מנהל את המפקד שלו ב"קדימה" (אם כי אני יודע שאין הוא נוהג באופן שונה מאחרים, בכל המפלגות – שיטת הפריימריס היא רעה חולה שהשחיתה את הפוליטיקה הישראלית. יש לחזור לסוג משודרג של ועדה מסדרת). בסוד, בלי שאף אחד ישמע, אני מודה שגם לתמיכתו המופגנת בגולן אני מתייחס בחשדנות מסויימת, כיוון שהוא השאיר לעצמו בהצהרותיו אי אלו פתחי מילוט.

אז מדוע אני תומך במופז? את הסיבה לכך אני יכול לתמצת בשתי מילים: ציפי לבני.

ויותר משאני מתנגד לציפי לבני עצמה, אני סולד ממה שציפי לבני מייצגת היום בציבוריות הישראלית. היא מייצגת את המיליה המריץ אותה. אמור לי מי מריץ אותך ואומר לך מי אתה.

מה שמעורר את סלידתי הוא ההתגייסות הטוטאלית של התקשורת ושל האליטות המזוהות עמה למען ציפי לבני. כל אותה קבוצה מציגה את ציפי לבני כמועמדת האולטימטיבית, ללא כל ביקורתיות, ללא כל שאלות, ומצד שני משחירה את פני מופז, מגחיכה אותו בהצגתה אותו כטיפש ויוצרת רצח אופי, כפי שנהגה באישים שונים בעבר. עצם אופן ההתגייסות הזאת ומחיקת דיון ציבורי אמיתי הוא בעייתי ביותר. ההתגייסות הזאת בעיקר מעוררת נשכחות, לא כל כך סימפטיות.

אני זוכר היטב את ההתגייסות הבלתי ביקורתית לתמיכה באוסלו. כל מי שהשמיע דעה אחרת הוצג כתמהוני, כמגוחך. אני זוכר איך התקשורת לא איפשרה דיון אמיתי, מחקה כל ביקורתיות. איך בני בגין הוצג כשוטה הכפר. כמה לעג הוא ספג כאשר הזהיר מפני קטיושות באשקלון. "קטיושות באשקלון" – היה זה שם קוד לביטוי הפאתטיות ש"איש האתמול" הזה מייצג. אולם מי שיקרא היום את מאמריו אז, יווכח שתחזיותיו התאמתו אחת לאחת.

אני זוכר היטב את ההתגייסות הבלתי ביקורתית באהוד ברק טרם בחירתו, ואת ההתגייסות לתמיכה במדיניותו בפסגת קמפ-דיוויד; את משק כנפי ההיסטוריה כפי שנשמע מהתקשורת המגוייסת.

אני זוכר היטב את ההתגייסות הבוטה ביותר למען ההתנתקות, את "איתרוגו" של אריק שרון, כפי שתיאר ברגע נדיר של גילוי לב אמנון אברמוביץ', את החזית האחידה הלועגת לדעה אחרת, המגחיכה אותה, המוחקת ביקורת.

ובעיקר, אני זוכר היטב את תוצאות אוסלו, את תוצאות מדיניות ברק, את תוצאות ההתנתקות.

כאשר אני מזהה שוב את אותה התגייסות, של אותו מיליה, באותה דרך – אני חושד, כבעל ניסיון. כאשר אותו מיליה, באותו אופן, מתגייס למען ציפי לבני, ברור לי למה אותו מיליה מצפה מציפי לבני, למי ולמה היא תהיה מחוייבת אם תבחר, איזו דרך מצפים ממנה לקיים. ומאחר ועל תוצאות הדרך הזאת אנו משלמים בריבית דריבית עד היום, אני תומך במי שניצב מול המיליה הזה.

ציפי לבני מתהדרת בניסיונה – היא כיהנה כשרה בשבעה משרדים. והתקשורת אינה מזכירה לציבור שהיא כיהנה בשבעה משרדים בתקופה של שמונה שנים. איזה מין ניסיון זה? איזו רצינות זאת? מה זה אומר עליה?

ציפי לבני מציגה עצמה כסמל הניקיון והטוהר. והתקשורת אינה שואלת - האם היא דבקה באריק שרון בזכות טוהר כפיו, נקיונו, יושרו? האם היא לא ידעה מי הם שותפיה ל"קדימה"? האם היא מסתייגת מתמיכתו של צחי הנגבי, שאינו בדיוק סמל הפוליטיקה הנקיה? האם היא מסתייגת מתומכה המרכזי בר-און, שכולנו זוכרים את אופן מינויו התמוה ליועץ המשפטי לממשלה, מי הריץ אותו לתפקיד ולמה?

לא, התקשורת אינה שואלת. התקשורת מגוייסת.  

אני תומך בשאול מופז. אני תומך בו, כיוון שהוא האיש הניצב היום מול צו הגיוס, שעלול להמיט עלינו שוב אותם אסונות שהמיט עלינו בעשור וחצי האחרונים.

"אומדיה"