עם כניסתו לתפקידו כשר המשפטים, נטל על עצמו דניאל פרידמן משימה גדולה וחשובה – הובלת רפורמה במערכת המשפטית בישראל. הרפורמה נועדה לתקן את אחת הרעות החולות בציבוריות הישראלית – האקטיביזם המשפטי הקיצוני, שבו קומץ שופטים, מכובדים ככל שיהיו, שלא נבחרו בידי הציבור, רואים עצמם כסמכות על בנושאים פוליטיים מובהקים, בנושאים מדיניים, ביטחוניים ותקציביים, ומרשים לעצמם לפסוק בנושאים אלה, כאשר פסיקתם היא סופית ומחייבת. מחולל "המהפיכה החוקתית", כלשונו, אהרון ברק, אמר ש"הכל שפיט" וש"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי בכל נושא הערכאה העליונה היא משפטית – בית המשפט העליון. וכך, בדמוקרטיה שבה האידאולוגיות השונות מובאות למשפט הבוחר, ישנה סמכות שמעל הבוחרים והנבחרים, ובכוחה לכפות את האידאולוגיה שלה. מה שהופך זאת לחמור יותר, זו העובדה שקיימת כמעט מונוליטיות אידאולוגית בין חברי בית המשפט, שלמעשה – הם אלה שבוחרים את חבריהם ובכך מנציחים את אותה מונוליטיות, והם חוסמים את הגישה לבעלי דעות אחרות, גם כאשר מדובר באנשים שאובייקטיבית – אין ספק שהם המוכשרים ביותר והמתאימים ביותר לישיבה בבית המשפט העליון, כמו פרופ' רות גביזון. אחד הנזקים החמורים שהאקטיביזם השיפוטי גרם להם, הוא פגיעה חמורה ביותר במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו; כרסום המסכן את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל.
פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, משפטן בעל שם, מוערך ביותר בארץ ובעולם, הוא אופוזיציה למהפכה החוקתית, לאקטיביזם השיפוטי, למשפטיזציה של החברה הישראלית והוא נכנס לתפקידו להוט לחולל שינוי; שינוי שיחזק את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. היום, כאשר הממשלה נמצאת בדמדומי שלטונה, וסביר להניח שהוא לא יהיה שר המשפטים בממשלה הבאה, ניתן לסכם את כהונתו ככישלון. הוא הצליח, אמנם, להכניס מספר שינויים של התייעלות למערכת, הצליח לעורר שיח ציבורי ולהטיל ספקות במה שמוצג כאמת משפטית מוחלטת, שאין עליה עוררין ועצם הדיון בה הוא חתירה תחת אושיות המשפט והחוק, כביכול. אך הוא נחל כישלון חרוץ בניסיונו לחולל רפורמה מהותית הן בבית המשפט והן בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה.
מה הסיבה לכישלון הזה? יש הטוענים שהסיבה היא כוחו וכוחניותו של בית המשפט העליון ושל המיליה התומך בו, כולל מרבית התקשורת הישראלית, שהתגייסו לסיכול הרפורמות תוך דה-קרדיטיזציה של פרידמן עצמו, ואי אפשר היה לעמוד מול עוצמתם. יש התולים את הקולר בסגנונו הבוטה של פרידמן, שעורר התנגדות והסיט את הדיון מהמקום הענייני למקום האישי ולא איפשר עשיה שקטה בשיתוף פעולה עם נשיאת בית המשפט והיועץ המשפטי לקידום הדרגתי של השינוי. יש הטוענים שפרידמן הסתער על חזיתות רבות מידי בעת ובעונה אחת, בחינת "תפסת מרובה לא תפסת", ולכן לא הצליח לקדם מה שהיה ביכולתו לקדם אילו פעל באופן ממוקד.
יש אמת מסויימת בכל ההסברים הללו, אך הם מחמיצים את העיקר. לדעתי, הסיבה לכישלון היא החיבור שעשה פרידמן ועשו כמה מתומכיו, בין מאבק נגד הפוליטיזציה של המשפט והמשפטיזציה של הפוליטיקה, למאבק מוזר ותמוה שניהלו נגד המלחמה בשחיתות. החיבור הזה הכתים את המאבק במשפטיזציה, העניק תחמושת לתומכי המשפטיזציה ולטענתם שהם מגינים על שלטון החוק, הרחיק את דעת הקהל הסולדת מן השחיתות מתמיכה ברפורמה והכשיל את המהלך החשוב הזה.
עצם העובדה שהמהלך נעשה מטעם ממשלה שבראשה עומד אדם מושחת, חשוד סדרתי במעשי שחיתות רבים וקשים, כבר פגע ביכולת לקדם את הרפורמה. רפורמה כזאת חייבת לבוא מצד אנשים נקיי כפיים, שהציבור מאמין בהם ובטוהר כוונותיהם. ממשלה שאולמרט הוא ראשה, חיים רמון הוא המשנה לראש הממשלה, הירשזון הוא שר האוצר שלו, בר-און מחליף את הירשזון כשזה נאלץ להתפטר, רוחמה אברהם היא שרה בתוכו – היא לא הממשלה שהציבור יאמין בה כאשר היא מנסה לחולל רפורמה משפטית, וקל יהיה לזהות את מאבקה כמאבק נגד שלטון החוק, כדי לגונן על עצמם.
אך מה שהיה לרועץ לא היה רק עצם הניסיון לחולל רפורמה מטעם ממשלה שכזו, אלא יותר מכך, שגיאתו הגדולה של פרידמן – התייצבותו האישית לצד המושחתים בניסיון לטהר את השרץ.
יש קשר בין המשפטיזציה לשחיתות. החלפת השיח הנורמטיבי והמוסרי בשיח משפטי ופלילי יצרה מצב שבו, לכאורה, כל מה שאינו פלילי מובהק, גם אם הוא בלתי מוסרי ומנוגד לנורמות החברתיות שאנו מצפים להן מאישי הציבור, הוא כביכול טהור. וכך, אם אדם מושחת יצא זכאי בדין, אפילו מחמת הספק או כיוון שלא היה די בראיות כדי להפלילו, או כדי להאשימו, הוא לכאורה כשיר לכהן בכל תפקיד ציבורי. מי שנאבק במשפטיזציה – עליו להיות הקיצוני ביותר בדרישה ליושר ציבורי, לטוהר כפיים של נבחרי ציבור. היה עליו לחזק את השיח המוסרי ואת הדרישות הנורמטיביות, כמשקל נגד למשפטיזם, וכדי להוכיח שאין צורך לרוץ בכל סוגיה למשטרה ולבית המשפט, כיוון שהסנקציה הציבורית כלפי מי שסרח חזקה יותר.
דרישה מוסרית וערכית כזאת, היתה חייבת להיות הצד המשלים של הרפורמה במשפט. במקום זאת, מחולליה הלכו בקיצוניות לצד השני, המגן על השחיתות, המאשים את הלוחמים בשחיתות ב"חטא הנורא" של "טהרנות", וכינו את הלוחמים בשחיתות ובמושחתים "כנופיית שלטון החוק". יתכן שהם הצליחו ליצור דה-לגיטימציה מסויימת ללוחמים בשחיתות, אך בראש ובראשונה הם יצרו דה-לגיטימציה לעצמם. ברגע שהם חיברו את מאבקם הצודק עם הגנה על שחיתות ועל מושחתים, הם איבדו את אמון הציבור.
הדוגמה הבולטת ביותר לפגיעה של המשפטיזציה במאבק למען הניקיון הציבורי היא פרשת רמון. המעשה של רמון הוא מעשה שאינו הולם את מעמדו הציבורי ואת תפקידו. מבחינה ציבורית, אין הוא ראוי להיות שר בישראל. העובדה שבשעה שהממשלה שבה הוא חבר דנה ביציאה למלחמה, הוא בחר להתמזמז עם בחורה הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, מעידה על חוסר שיקול הדעת הקיצוני שלו, חוסר היכולת שלו לשלוט ביצריו והיותו בלתי ראוי למנהיגות. הדיון במעשהו היה ראוי להיות דיון ציבורי והסנקציה היתה ראויה להיות פוליטית. בדיון כזה, שאלת העיתוי של מעשהו היא מרכזית. בשיח המשפטי, אין שום משמעות לעיתוי הזה.
כיוון שהמשפטיזציה יצרה נורמה לפיה מה שאינו פלילי – ראוי, הסנקציה הציבורית המתבקשת, התפטרותו של רמון בשל המעשה, כלל אינה עומדת על הפרק, והנושא עבר מיד לטיפול משטרתי ומשפטי, חקירה והעמדה לדין. והנה, חיים רמון הואשם והורשע בעבירות מין. די בהרשעה זו, כדי להמיט עליו קלון ציבורי. אולם פרי הבאושים של המשפטיזציה, הוא שאפילו הקלון הוא כבר אינו ציבורי, ואפילו הכרעה האם הרשעה פלילית זו או אחרת נושאת עמה קלון היתה להכרעה משפטית. ומשבית המשפטי הכריע שאין קלון בהרשעתו של רמון – למחרת הוא הוחזר לכהן בממשלה ואף בתפקיד בכיר יותר, המשנה לראש הממשלה. תומכו הבולט ביותר של רמון היה שר המשפטים דניאל פרידמן. גישתו של פרידמן, היא היפוכה הגמור של המגמה הראויה ברפורמה שהוא מוביל, כיוון שהיא מעקרת את השיח הנורמטיבי והציבורי, מסרסת את הסנקציה הציבורית והפוליטית כלפי מי שסרח והיא משאירה את זירת המאבק על טוהר המידות במגרש המשפטי. בכך היא מחזקת את הגישה לפיה הכל שפיט. אם המערכת הציבורית נגועה בשחיתות, ואם המערכת הפוליטית אינה יכולה לעצור את השחיתות, אין מנוס מהפניה לבית המשפט. ואם אי אפשר לסמוך על המערכת הציבורית, אלא רק על המשפטית, הציבור לא ייתן ידו למה שמצטייר, שלא בצדק, כרפורמה המחלישה את המערכת המשפטית.
וכך, דניאל פרידמן עצמו ושותפיו למהלך החשוב של הרפורמה, הכשילו את הרפורמה. ומה שמצער במיוחד, הוא שבכך נסגר לשנים חלון ההזדמנויות לרפורמות החשובות הללו.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
