הבלוג של אורי הייטנר

האם יש עוד קיבוצים הדורשים מן המצטרפים אליהם, בהתקבלם לחברות, למסור לקיבוץ את כל רכושם (דירות, חשבונות בנק וכו')? ספק רק בידי, ואם כן, מדובר במספר קטן מאוד של קיבוצים. גם הקיבוצים השיתופיים – רובם ככולם, אינם דורשים זאת.

התביעה למסור את הרכוש הגיונית, הוגנת וצודקת מאוד, והיא מבוססת על העקרונות הבסיסיים של שותפות. אתה מתחבר לשותפות, והופך באחת שותף לכל הנכסים ששותפיך יצרו כל חייהם? אך טבעי שתידרש להכניס לשותפות את כל הנכסים שאתה יצרת עד הצטרפותך לקיבוץ.

מדוע, אם כן, הקיבוצים ויתרו על הדרישה הזאת? יש לכך מספר סיבות. א. השוויון והשיתוף הם ערכים נעלים, אך גם חופש הפרט הוא ערך נעלה. אין סתירה בסיסית בין שוויון לחופש, אך גם אין חפיפה ביניהם ולעתים עלולות להיווצר נקודות של סתירה. במקרה כזה, אין להעמיד בהכרח ערך אחד כעדיף על משנהו, אלא יש ליצור איזון. התחושה בקיבוצים היתה, שחדירה לרכושו הפרטי של המצטרף היא פגיעה קשה מידי בחופש הפרט, המערערת את האיזון ולכן ויתרו על הדרישה הזאת, אם לא להלכה, הרי למעשה (באורטל, למשל, הוויתור הוא גם להלכה. הדרישה הזאת נמחקה מתקנון הקיבוץ). ב. מאחר ואין הקיבוץ יודע האם ועד כמה יש למי מחבריו רכוש פרטי, ומרבית הקיבוצים אינם עוסקים עוד בכך ואינם בודקים זאת, דרישה מהנקלט לוותר על רכוש יוצרת איפה ואיפה ופוגעת בשוויון. ג. סוגיית הרכוש הפרטי עוסק בעניינים רגישים מאוד, כמו ירושות, יחסים בין אחים וכו', ולכן ראוי להתרחק מהם כמו מאש. ד. הדרישה למסירת הרכוש עלולה לעודד תכמנות למיניה, כמו רישום הדירה על שם האח וכד', ובכך לבסס את מערכת היחסים בין הקיבוץ לנקלט על אי יושר וחוסר שקיפות מלכתחילה.

אני סבור שהוויתור על הדרישה למסור את הרכוש נכון פרגמטית וגם עקרונית. אולם הוויתור הזה פוגע במטרה לשמה הוא נועדה הדרישה – הבסיס ההוגן והצודק של השותפות כפי שהוצג לעיל: הדרישה מן המצטרף לכל היש שיצרו הקולטים, לצרף את היש שהוא יצר.

פגיעה נוספת של המצב הזה, חמורה לא פחות, היא יצירת תחושות של התנגדות ועוינות לקליטה וניכור כלפי הנקלטים בקרב חברים ותיקים בקיבוץ, החשים פגיעה מכך שחדשים זה מקרוב באו, שטרם תרמו דבר לקיבוץ, הופכים שותפים לכל מה שנוצר עד יום בואם. בעיניי, התחושה הזאת היא קנטרנית ואינה ראויה, כיוון שעיקר תרומתו של הנקלט היא בהבטחת עתיד הקיבוץ, שהרי ללא קליטה והצטרפות חברים חדשים אין עתיד לקיבוץ. אך אי אפשר להתעלם מהתחושות הללו ומכך שהן פוגעות בקליטה, פוגעות בנקלטים ועלולות ליצור אווירה שלילית שתקשה על הקליטה.

איזה מענה אפשר לתת לבעיה זו, בלי לחזור לשיטה של מסירת הרכוש הפרטי? המענה הוא דמי קליטה גבוהים. איני מתכוון לדמי קליטה סמליים, מעין דמי רצינות, שמקובלים בחלק מן הקיבוצים, אלא על דמי קליטה גבוהים, שניתן בעליל לראות בהם הכנסת נכס משמעותי מצד השותף החדש לשותפות אליה הוא מצטרף.

לדמי הקליטה הללו ערך נוסף – החסם העיקרי היום בפני קליטה בקיבוצים, הוא השיכון. בניגוד לעבר, אין עוד בניה תקציבים בקיבוצים, ולא תהיה כזאת בעתיד הנראה לעין. מעטים הקיבוצים המסוגלים לבנות מהון עצמי בלבד. דמי קליטה משמעותיים, עשויים להיות גורם מימון שיוזיל מאוד את השקעת הקיבוץ בבניית שיכון לנקלטים.

לפני כשלוש שנים הוחלט באורטל על גביית דמי קליטה בסך $50,000. באותם ימים סיימתי קדנציה של 4.5 שנים כמרכז קליטה, בה קלטנו תשע משפחות (עוד שלוש משפחות שהגיעו לקליטה לא התקבלו בסופו של דבר) וכן מספר רווקים ובנות זוג של חברים – בסך הכל כרבע ממספר המשפחות הוותיקות. התרומה לאורטל של קליטה זו גדולה מאוד, אולם היא החריפה מאוד את הוויכוח ואת ההתנגדויות, עד כדי חשש לעתיד הקליטה בשנים הבאות. בתהליך אסטרטגי שקיימנו, ואחד מנושאיו היה הקליטה, הגענו למסקנה שזה הפתרון הראוי והרצוי, מכל הסיבות שפרטתי בתחילת המאמר.

עקרונית, התמיכה ברעיון היתה מלאה. מעשית, לא מעט חברים פקפקו ביכולת מימושה. רבים הטילו ספק בנכונות של אנשים לשלם את הסכום, והביעו חשש שמשמעות ההחלטה היא גזר דין מוות לקליטה.

הטענה הזאת קוממה אותי. היא ביטאה בעיניי חוסר אמון בעצמנו ובאטרקטיביות שלנו והזכירה לי את אמרתו המפורסמת של גרושו מרקס: "אינני מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל אדם כמוני". הגולן נמצא בשנים האחרונות בתנופת אכלוס וקליטה. למעלה מאלף משפחות הצטרפו ליישובי הגולן ושילמו סכום גבוה הרבה יותר מ-50,000%. מדוע איננו מאמינים שאנשים יסכימו לשלם פחות כדי לקבל יותר (מבחינת איכות הקהילה, החינוך, התרבות, הרווחה, הנוי וכל מה שיש לאורטל להציע)? נכון, מעטים האנשים הרוצים היום בחיי שיתוף, אך הרי איננו רוצים לקלוט לאורטל אלפים. אנו מעוניינים בקליטה של משפחות בודדות מידי שנה. האם איננו מאמינים שיש מספיק משפחות שתרצינה לשלם סכום כזה, כדי לחיות באורטל?

חלפו שלוש שנים. מה מסקנות מבחן התוצאה?

השבוע הגיעה לקליטה באורטל המשפחה השישית בשיטה החדשה. משפחה אחת עזבה אחרי שנה. שלוש משפחות התקבלו לחברות, ועוד שתיים – מועמדות. בימים אלה מסתיימת בניית ארבע יחידות הדיור החדשות, אליהן תכנסנה המשפחות שהתקבלו לחברות (במקביל, התקבלו לחברות שתי משפחות צעירות של בני גרעינים, מתחת לגיל המחייב דמי קליטה).

כיוון שהגדרנו כיעד קליטת שלוש משפחות בשנה, ניתן לומר שאנו רחוקים מהיעד. מצד שני, הופרך החשש שדמי הקליטה הם חסם בלתי עביר. יתר על כן, היינו בקשר עם לא מעט משפחות נוספות שלא הגיעו בסופו של דבר, בהחלטה שלהן או שלנו, אך סוגיית דמי הקליטה לא היוותה חסם בעבורן.

אני מסיק מכך, שבעבודה מאומצת יותר, ובפרט כשרכשנו ניסיון בשיטה החדשה, ניתן להגדיל מאוד את יכולת הקליטה. מצד שני, התוצאות מעידות על בעיה בקליטת משפחות צעירות, שטרם הספיקו להתבסס. יתכן שיש להנמיך את דמי הקליטה למשפחות צעירות, מתחת לגיל מסויים אותו נקבע.

בפרפרזה על דברי מרטין בובר, ניתן לסכם את שלוש השנים הראשונות כניסיון שלא נכשל, ושעשוי להיות דרך המלך בקליטת משפחות חדשות לקיבוצים השיתופיים.   

* "שווים"