רק כמה מילים על מה שאני מרגיש
בהתחלה, לפני חמש-שש שנים ככה, זה הגיע ממקום יפה, תמים ואמיתי
הייתי בנאדם טוב
היה אכפת לי מאחרים ובנוסף לזה הרגשתי איכשהו, איפשהו, שאני נעלה מעט מהם.
זה היה נשגב שכזה. הייתה לי מטרה. חשבתי שאני יותר טוב, אבל התכוונתי להשתמש בזה כדי לעזור לאחרים להשתפר.
ראיתי את עצמי כהכוונה אלוהית לבני התמותה
רואה בארץ העיוורים
שליח
ולפעמים, ברגעים של תהייה תהומית, הרגשתי רע עם הידיעה שאני חושב שאני יותר טוב ופחדתי מלאן שזה ייקח אותי, אבל הכל היה כל כך תמים ואמיתי עבורי
איך זה יכול להתפתח לרעה...?
לפני בערך שלוש שנים משהו בי נסדק. האמונות הנוקשות שלי התחילו להתפורר במבחן המציאות וגם אני התפוררתי איתן.
זה לא היה הוגן. באתי ממקום של תום ואהבה, וקיבלתי זין
ולא קיבלתי אף פרס לאורך הדרך
רק רשימה ארוכה של טענות למה אני טועה ולמה אני צריך להשתנות
ומכה אחת חדה, ניפוץ התמימות הגשמית שלי, וכבר הייתי בנאדם אחר
כבר לא הייתי מורה הדרך הטהור
לא הייתי האדם הנאור שבה לעזור לכם
במקום זה, הפכתם להיות בני האדם המטומטמים האלה שלא מבינים
ולא לומדים לעולם
לא משנה כמה אני מנסה לעזור
מתם וחכם הפכתי לרשע ומכשיל רגל. נמאס לי.
כשמישהו ניהל את החיים שלו בטיפשות העדפתי ללעוג לו כי ידעתי ששנים של הדרכה חמה ואוהבת אולי יביאו את הסוס אל השוקת, אבל הוא לא ישתה
הוא עקשן מדי וטיפש מדי, וגם ככה לא יכול לעזור לי בדרך שלי
לא אם הוא אפילו לא מוכן לקיים את עצמו ברמה המינימאלית.
באמת שהתמלאתי בזעם. שנאתי את זה, תיעבתי את עצמי, אבל לא יכולתי להשתנות.
למזלי, לאורך הזמן הזעם התכלה ושכך כמו שזעם יודע לעשות
והנה אני עכשיו.
עכשיו עכשיו, כאן ממש מול המחשב, כותב את הפוסט הזה
ומנסה להבין מה נשאר בי.
התמימות קיימת, אבל מרוסקת לחלוטין. האהבה והדאגה לזולת עודנה, אבל התמלאה בזלזול ובחוסר אמונה.
נותרתי פרעה עם לב מוקשה
מלך ללא כתר, או כס, או נתינים או כלום.
מלך נודד. מלך בפני עצמי.
אני שם לב איך אני אוטם את עצמי בפני אחרים. למעט מקרים יוצאי דופן, אני נוטה להסתיר את מה שאני. אינכם ראויים לגלות אותי.
אני שם לב איך פה ושם אני עושה לאחרונה טעויות קטנות. בין אם זאת האינטיליגנציה הרגשית שלי שמתחילה לפספס דברים באופן מוחלט, או יכולת ההסברה העצמית שלי שהתדרדרה עד כדי כך שאני כבר לא מצליח להסביר את מה שעובר עלי באמצעות מילים.
אני מקרטע. נשבר. מתקלקל. צריך תיקונים פה ושם.
אחד מהם היה באמצעות ג'ין. היא החזירה לי קצת אמונה באנשים טובים
אבל הטעויות שלי לא מפריעות לי. אני מקבל את כולן, וממשיך לחשוב שאני עדיין מעל כולם.
מאשים את האחרים שהם לא מבינים
מתנכל להם שהם שונים ממני.
אני כבר לא שואל אותם לדעותיהם. אין צורך. אינני צריך לשאול אותם. סוסים מיובשים שכמותם.
יוהרה השתלטה עלי.
אבל בסופו של יום, אני אדם חושב. פילוסוף בכל זאת ובכל מאודי, אפילו אם בלי סופיה. עובדה שאני יכול לתאר את כל התיאורים הנ"ל. וכל העניין הזה... מפחיד אותי. מדאיג. מעציב...
החששות של אני הטוב, האוהב, המתוק והתמים התממשו. הפכתי להיות קר מנוכר ובודד בתוך תחושת העילאיות המדומה שלי, אפילו אם היא מוצדקת באיזושהי צורה.
ונמאס לי
נמאס לי להיות כזה קר לאחרים ונעול בתוך עצמי.
המילה "היבריס" עולה הרבה על הפרק כשאני חושב על עצמי בתקופה האחרונה.
המקורות היוונים שלי גואים בי. זה היה יכול להיות כמעט יפה אם זה לא היה כזה דבילי.
אני יודע שלקחים אני לא אלמד מכל הסיפור.
אולי הכל יסתדר
אולי כל זה לטובה
אולי אני אחזור להיות הפילו האוהב והאכפתי והדואג, ששונא להרגיש כאילו הוא טוב יותר מאחרים. שמאמין שהוא קדוש מעונה. שהוא כאן בשבילכם ולא בשבילו.
אולי... אולי זה בכלל לא תלוי בי אם אני אחזור לשם
אולי זה תלוי בה
אם אני אמצא אותה והיא תחזיר אותי לשם ואני אחזיר אותה לשם
...
תראו אותי, אני מחרטט שוב. כמה מילים הפכו לפוסט. ממתי יש לי את הזכות?
בכל מקרה...
אלה היו כמה מילים.
יש לי שני פוסטים יותר נורמליים בטיוטא שאני רוצה לסיים ולפרסם
אחד על ההופעה של גוגול בורדלו, השני על שבוע השמירות שעשיתי שבוע שעבר
אני מרגיש כל כך חשוף אחרי הפוסט הזה
ועדיין קפוא.
אני מחכה לשמש שתאיר עלי.
למרות שאל תבינו אותי לא נכון, הברקים והטיפטוף בחוץ היום עושים לי רק טוב...
מממ... סליחה, יש לי קטע בזמן האחרון שמקשה עלי לסיים שיחות. אפילו אם הן רק עם עצמי.
לילה טוב
חלומות פז
ואוהב, כי זה לא ממש משהו שיכול להיעלם לחלוטין...
פילו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
