הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אז אחותי במצב לא משהו בזמן האחרון.

מאז שהיא עברה לגור בדירה שבקומה העליונה של הבית, כל מה שהיא עושה זה לעבוד כמלצרית ולראות טלוויזיה לבד.

אנחנו מדברים איתה על ללכת ללמוד ועל לעשות שינוי בחיים ועל למצוא שאיפות לעתיד. דברים שידחפו אותה קדימה.

היא הלכה להשלים בגרויות והתאכזבה מהתוצאות. קשה לה במסגרת של לימודים. קשה לה במסגרת שבוחנת אותה ונותנת ציון בסוף.

הגברים שהיא פוגשת הם חארות. או תפוסים.

וכשאנחנו מנסים לדרבן אותה ללכת לפסיכולוג, היא מתעצבנת עלינו. כי מבחינתה ללכת לפסיכולוג זה להודות שמשהו אצלה דפוק. כנראה שזה מה שהכי מפחיד אותה בכל הסיפור... לא שזה מפתיע אותי, עם אמא כמו שלנו. (הו שלום לך מר דה-ז'ה וו)

אתמול בערב עליתי לדבר איתה כי אני אוהב אותה ואני דואג לה, ורע לי כשרע לה.

היא כזאת בחורה חמודה, אחות שלי. לא מגיע לה להרגיש רע.

באמצע השיחה שלנו, לא הרבה לפני הסיגריה השנייה שלה, התחילו הדמעות לזרום.

היא דיברה על איך שהיא מרגישה לבד. על האנשים שמקיפים אותה כל יום, מחייכים ומדברים ואוהבים וצוחקים וחברותיים. ועל איך שמגיע הרגע שבו היא צריכה מישהו שיהיה שם בשבילה, מישהו שיקשיב ויתמוך ויאהב ויעודד. חבר אמיתי. אבל אף אחד לא באמת עומד בציפיות. כי מתחת לכל המעטה החיצוני של החברות הפומבית הזאת, אין שום דבר עמוק במיוחד. אין קרבה.

סתם, אנשים נחמדים.

ודיברה על אהבה ועל זוגיות שאין. על כל הבנות האלה שהיא מכירה ושיש להן חבר. בנות שאף אחד לא באמת יכול לסבול. בנות מעצבנות וטיפשות, שיש להן אהבה. "איפה ההיגיון? שלמטומטמת הזאת יש חבר ואני, שאני פי אלף יותר טובה ממנה, אין לי אף אחד? איפה ההיגיון??"

אתם בטח מכירים את הרגע הנמתח והמתמשך ההוא שמגיע אחרי שמישהו מפסיק את רצף הדיבור שלו בפתאומיות.

הרגע שבו מנסים להבין אם הבנאדם השני סיים לדבר. הרגע שבו צריך להחליט אם להתחיל להגיד משהו כתגובה, או אם להמשיך לשתוק.

וברגע הזה, בשניות שלפני המענה שלי, הרגשתי צביטה בפנים.

כי אחותי היקרה, שאותה הייתי אמור לשמח ולעודד עם המשפטים הבאים שלי, אמרה בדיוק את ההרגשות והמחשבות שלי.

תיארה את הבדידות.

את הניכור.

את התחושה שהעולם הזה לא הוגן.

את אותם הדברים שאני מקבל בחיוך, אמנם קצת עקום אבל עדיין חיוך, ואומר עליהם שמחר יהיה יום חדש.

את אותם הדברים שמביאים אותה לבכי, כי הכל קורס עליה וקובר אותה ואין לה מושג איך או אם זה ישתנה אי פעם.

ומצחיק אותי, איך ששני אחים,

אחות ואח,

יכולים להיות כל כך שונים

וכל כך דומים

וכל כך שונים.

אחרי שסיימנו לדבר אמרתי לה שהיא טיפשה והיא מעצבנת אותי וקפצתי לה על הבטן וקראתי לה שמנה עד שסחטתי ממנה חיוך קטן.

מי יודע...

אולי דיבורים באמת לא תורמים בכלום לפעמים.

אולי רק מעשים יכולים להביא את השינוי.