באוטובוס לכיוון רעננה אני קורא את הספר שלקחתי מתמי. Lullaby, של צ'אק פלאניוק. רבים מכירים את צ'אק בתור "ההוא שכתב את הספר של 'מועדון קרב' ". אמממ... טוב, כשאני מריץ את הרעיון בראש זאת דווקא אחלה דרך להכיר בנאדם. הספר שאני קורא עכשיו פשוט גאוני. זה גם הספר הראשון שאני קורא באנגלית. אני מודה, בכל עמוד יש לפחות 2 מילים שאני לא מכיר והעובדה הזאת גורמת לי להרגיש כמו מפגר, אבל עכשיו אני באמצע הספר והקריאה כבר זורמת. חוצמזה, אני יודע שאני לא באמת מפגר. ובכלל, אלה מילים שלא ממש חשובות להתקדמות העלילתית של הספר, אז הן יכולות לקפוץ לי. כן כן, המילה cartouches, שמעת נכון! את יכולה לקפוץ לי...!!
אני יורד בטעות תחנה אחת לפני התחנה של הפארק, הבדל של כמה עשרות מטרים סך הכל, ומתחיל ללכת לכיוון הסניף של אורנג'. ברחבה שלפני הסניף אני נתקל בקנט ג'וניור, שרמנטי ושנון כמו שהקנטים נוטים להיות. לידו עומד מישהו שקורא לי "פילו!". תמיד עם סימן קריאה. חייב להיות סימן קריאה. אני אוהב את השם שלי. אבל הבחור שקורא לי, אין לי מושג מי הוא. רוב הסיכויים שהוא חבר שלי בפייסבוק. קצת צחוקים והיתולים, קצת שיחת חולין שזורמת, כמו עם כל האנשים שלא דיברו איתי הרבה זמן, לכיוון של "רגע, אתה היית בצעידות בהר הרצל, לא?", קצת דיבורים על הילה ועל מה שהיה שם, וכל אחד לדרכו.
לבחורה שמקבלת אותי בכניסה לאורנג' יש פרצוף שנראה לי מוכר ואני אומר לה את זה. לא נראה שאנחנו מכירים. רוב הסיכויים שהיא אפילו לא חברה שלי בפייסבוק. אבל זה הסניף הקבוע שלי באורנג', וזאת רעננה, וזאת ישראל, וזה עולם כזה קטן, אז רוב הסיכויים שראיתי אותה כבר איפשהו...
אני מסתכל מסביב וקולט שיש דווקא לא מעט עובדים באורנג' שנראים לי מוכרים. אולי באמת ראיתי אותם מתישהו, אולי הם סתם דומים למישהו שאני מכיר.
מעניין אם זה ימשיך ככה ומתישהו בחיים אני אגיע לשלב שבו כולם ייראו לי מוכרים.
מעניין אם בשלב הזה יכניסו אותי לאישפוז.
מעניין אם מהסיבות הנכונות.
מעניין.
המ.
הנוקיה N85 שלי מת כבר בערך חודש וחצי ולא בא לי לשלם 200 שקל על תיקון. אין לי כסף לתיקון מפגר. במקום זה, בא לי לשלם 2000 שקל על Galaxy S2 חדש. אבל שוב, אין לי באמת כסף לשטויות האלה. ובכלל, בשלוש שנים הקרובות אני אשתמש בעיקר בנייד הצבאי שלי. אז הלכתי לקבל מכשיר ב-0 ש"ח. יש כאלה דברים במסלול אורנג' של אמא שלי מאל-על. במעשי, "שידרגתי" את ה-N85 האהוב והטוב שלי ל-C2-01.
אתם זוכרים... הניידים האלה שכדי לשחרר אותם מנעילה צריך "להקיש על 'פתיחה' ואח"כ *"?
אלוהים ישמור. שכחתי שבכלל היו כאלה דברים בעבר...
נו טוב. יש בו מצלמה של 3.2 מגה פיקסל. מספיק טוב לי. יהיה בסדר.
העובד שמביא לי את המכשיר מציע לי קו אפס, שזה קו ללא מסלול שמשלמים בו רק על השימוש.
הוא מדגיש שגם בקו האפס הזה (שם קצת מעליב לדעתי...) יש שיחות בתעריפים מוזלים.
ואני לא מצליח להבין... אם אפילו הקו האפס הזה מגיע עם תעריפים מוזלים, איפה אין תעריפים מוזלים?
יש מישהו בארץ שלנו שמשלם בכלל תעריף שאינו מוזל?
ומה מוגדר כתעריף לא-מוזל? כי אם כולם משלמים בתעריפים מוזלים, אי אפשר פשוט לקחת את התעריף הכי יקר ולהגיד שזה התעריף הלא-מוזל...?
מחשבות כאלה מעצבנות אותי.
מחשבות כאלה מעצבנות גם אנשים אחרים, כשאני מוצא לנכון לספר להם על מה אני חושב.
כשאני מגיע לתחנת האוטובוס של הפארק אני מגלה משהו מפתיע. בחלק הפנימי של התחנה, מוברגים לתחנה, יש שלושה מדפים ועליהם מספר ספרים בודדים. ליד המדפים יש שלט עם כיתוב: "תיקח, תחזיר, תוסיף.".
הולי פאקינג שיט. ספרייה ציבורית. ועוד באופן הכי ציבורי שאפשר!
איזה רעיון מדהים!
אני מעיף מבט מהיר על הספרים מבלי לגעת בהם. למרות המטרה הברורה, אני פשוט לא מרגיש בנוח לגעת בספרים שלא שייכים לי. זה ירגיש לי כאילו אני מחלל אותם. הרוב המוחלט של הספרים ברוסית. השאר באנגלית. אף אחד מהם לא נראה מעניין.
המ. רעיון מעולה, אבל כנראה שהוא צריך קצת זמן כדי לתפוס כמו שצריך.
ואז אני נותן ליוזמה הקטנה והמקסימה הזאת לסחוף אותי במחשבות.
אני מדמיין את האפשרויות שנפתחות בפני עכשיו.
בגלל שהספרים לא שייכים לאף אחד, אני אוכל לכתוב בפנים, בכריכה, איזושהי הערה אחרי שאני אסיים לקרוא אותם.
אני אוכל לקחת את "לבלוע את אלוהים", הספר השנוא עלי בעולם, ולרשום בו משהו בסגנון "הסופר של הספר הזה הוא חתיכת פוץ יהיר ומתנשא שחושב שהוא טוב יותר מכולם. חיפשתי אותו בפייסבוק ומצאתי תמונה. הוא באמת נראה כמו פוץ מטומטם. אני שונא אותו על השעות שהתבזבזו לי מהחיים כשקראתי את הספר הארור הזה שלו, וכשהמהפכה תגיע, אני ממליץ לשרוף קודם אותו. ואז את הספר. למרות שיש פה קטע נחמד או שניים. מקווה שתהנו יותר ממני. אם לא, תרגישו חופשיים לצלק את הספר לפני שתחזירו אותו. אוהב, פילו.". אחרי זה, אני אניח את הספר המקולל על המדף בתחנה ואשחרר אותו לעולם, שם כולם יוכלו לשנוא אותו כמוני.
אוח... איזה תענוג!
אבל רגע, אחרי שאחרים יראו שכתבתי משהו בכריכה, גם הם יתחילו לכתוב על הכריכות של הספרים שהם יסיימו לקרוא! הכתיבה שלי תיזום תנועה חדשה! אני אהיה מהפכן...!
ואחרי לא הרבה זמן, המדפים יהיו עמוסים בספרים, ובכל ספר יהיו מחשבות, הערות, הרגשות והקדשות של האנשים שקראו אותו! שהספר הזה היה חלק מהחיים שלהם!
והספרים יעברו ידיים יחד עם המילים של האנשים שקראו אותם ואולי אפילו אנשים יכירו בזכותם חברים חדשים ותתפתח לה מערכת חברתית שלמה וחדשנית שבה אנשים חולקים את עצמם עם אחרים ללא הגבלה וללא ריסון ורעיונות יופצו בעולם בתפוצה אדירה ובמהירות מטורפת ואף פעם לא היה דבר כזה בעולם וזה כל כך יצירתי ומדהים שהמוח שלי הולך להתפוצץ........!!!!!!!!!!!!
ובמקום פיצוץ, התחושה שעולה במוח שלי מזכירה יותר את הרעש שנוצר כשחפץ כלשהו נופל מהשולחן אל הרצפה. חפץ חסר חשיבות שכזה. משקולת נייר, לדוגמה. או טוש יבש שכבר לא עובד.
פתאום אני נזכר שכבר יש כזה דבר. קוראים לו "האינטרנט".
סעמק.
אבל אני לא מוכן לוותר בכזאת קלות על האפשרות שבה אני הופך למהפכן בעולם.
אני חושב לעצמי שעם כל הכבוד לאינטרנט וליכולת שלו להפיץ כל מילה של כל אדם לכל קצה בתבל, אין שום דבר שמתעלה על הקסם של המוחשיות. של הממשיות שאפשר להחזיק בידיים ולדעת שיש לה עבר. היסטוריה. חיים וסיפור משל עצמה.
של להחזיק ספר ולדעת שהוא הקיף את העולם והחליף עשרות ידיים. ידיים שליטפו אותו עם כל מעבר עמוד והשאירו על הדפים כתמים של שומן ולכלוך ואוכל וקפה. ידיים שקיפלו את השוליים והשאירו קמטים על הנייר כשלא הייתה סימנייה בסביבה. ידיים שקרעו את העטיפה פעם בטעות.
של להחזיק ספר שהיה חלק מהחיים של האנשים שקראו אותו. שנסחב איתם בתיקים שלהם ושהעמיס עליהם את המשקל שלו. ששימש כמשטח כתיבה מאולתר וכסוכך לעיניים מהשמש וכמניפה בימים חמים וכמחבט יתושים. ספר שנקרא בנסיעות, ובמיטות לפני השינה וסתם ככה כשהתחשק וכשהיה קצת זמן.
לא.
שום פוסט או מאמר או ספר וירטואלי לא יוכל ליצור את האינטימיות והקשר שנוצרים עם ספר כשמעבירים את קצות האצבעות על הכריכה החלקה ועל הדפים המחוספסים. אף וידיאו עם 50 מיליון צפיות, שהגיע לכל חור נידח בעולם ושכולם כבר ראו אותו, לא יקבל את אותה המשמעות של ספר משומש שהחליף כבר שמונה בעלים. אפילו אם כולם גרים באותה העיר.
המחשבות האלה עולות בי ומסעירות אותי. מציתות ניצוץ קטן שמזכיר לי שאני לא אוהב את החברה הטכנולוגית המודרנית שלנו. שיש משהו מקולקל ומעוות ביכולת להפוך כל דבר לפומבי ומפורסם, כאן ועכשיו, במקום וברגע שבו הוא קרה.
אבל המוח שלי רץ קדימה והנה אני שוב נסחף לדימיון. אני מדמיין את עצמי מרים ספר מאחד המדפים. אני מזהה את הספר, כי הוא היה שלי בעבר. כשאני פותח אותו, אני מגלה שצדקתי. הנה, על הכריכה הפנימית, כתב היד המפגר שלי שלא השתנה כמעט בכלל מכיתה ג'... אבל בצמוד לכתב שלי, צפופים וממלאים את כל הכריכה עד אפס מקום, כתובים עשרות משפטים בכתב-יד של עשרות אנשים שונים. חלקם ביקורות. חלקם סתמיים. חלקם מתייחסים לדברים שכתבתי אני בכריכה ולדברים שכתבו אחרים. חלקם בשפות שאני בכלל לא מבין. חלקם עם תאריכים ומקומות. חלקם עם סיפורים אישיים. חלקם עם שמות של אנשים. עם כתובות מגורים. עם מספרי טלפון וכתובות אימייל...
אני מדמיין את עצמי מסתכל על הכריכה הפנימית הזאת ויש לי צמרמורת בגב ופרפרים בבטן.
ואז, מהצד השני של המוח שלי, מכה בי פתאום גל של ריאליות מדכאת.
מזג אוויר מחורבן אחד, וכל הספרים על המדפים ייהרסו. ייהפכו לגושים רטובים של נייר ודיו.
ויש גם חרא אנשים. לא כולם יעריכו ויקדשו את הרעיון שמאחורי המדפים האלה. מספיקה קבוצה אחת של ערסים משועממים והופס, הספרים יורדו מהמדפים ויהפכו למדורה.
אוי שיט, ואנחנו גם מדינת היהודים... או אולי יותר נכון להגיד "מדינת הישראלים". אנשים יקחו לעצמם הביתה ספרים רק כי הם בחינם. אולי אפילו לא יקראו אותם לעולם.
ומי יהיה מוכן לנדב את הספרים האהובים שלו? לוותר עליהם?
מי יהיה מוכן לשלוח את הספרים האהובים עליו למסע אל הלא נודע, כשיכול מאוד להיות שהמסע הזה יביא עליהם את הקץ...?
ואני חושב על זה, ואפילו את "לבלוע את אלוהים", הספר המתועב והמתולע הזה שעומד על אחד המדפים שלי ואפוף בחוסר כישרון כתיבה, אפילו ממנו יהיה לי קשה להיפטר. נחמד לי שהוא שם על המדף שלי. ככה אני יכול לעבור על פניו ולקלל אותו ולזלזל בו ובסופר הדגנרט שכתב אותו. חתיכת קוקסינל שכמותו.
אבל בראש שלי עולה שוב התמונה הדימיונית של הכריכה הפנימית של הספר שלי, גדושה במילים שכתבו אנשים שמעולם בחיי לא הכרתי ולעולם לא אפגוש...
ואני לא יכול שלא לחייך.
(אוקי, אז עשיתי עכשיו חיפוש קצר ומצאתי הסבר לתופעה. מסתבר שזה קטע חדש שנקרא Publiclibrary ושקיים (נכון לעכשיו...) רק ברעננה. בחיפוש יותר מדוקדק מצאתי גם תמונה של התחנה עצמה שבה עמדתי. איזה קונספט חמוד. יש לי המון הערכה לדברים מהסוג הזה. תהיו חמודים, תנו בלייק [באמת כתבתי עכשיו את המשפט המזופת הזה?] )
בלאגן המחשבות מסתיים בערך דקה אחרי שגיליתי את המדפים. אני מסתכל על המסך הזה ליד התחנה שאומר מתי האוטובוסים צריכים להגיע. לפעמים נראה לי כאילו הלוח הזה הוא הרעיון הכי יעיל וגאוני של המין האנושי במאה האחרונה.
האוטובוס שלי צריך להגיע בעוד 11 דקות. עוד שתי דקות נסיעה לתחנה שליד הבית שלי. עוד דקה הליכה לבית שלי. סך הכל, 14 דקות. ומעבר לזה, עוד שתי דקות ללטף את הכלבות בחצר ולדבר איתן. אבל הזמן הזה לא שייך למשוואה.
הליכה ישירה לבית מכאן תהיה לפחות 15 דקות. על הנייר, עדיף לשבת ולחכות.
אני חושב "פאק איט" ומתחיל ללכת. העיקר להיות בתנועה. העיקר להרגיש כאילו אני מתקדם לאנשהו. הרעיון של לשבת במקום ולחכות כבר לא שייך לארסנל האפשרויות שלי. פעם שפיצים הסיע אותי לאנשהו ובמקום לחכות לרמזור אדום שיתחלף, הוא פנה ימינה ולקח דרך ארוכה יותר. רק כדי להיות בתנועה. לשמור על מומנטום. אמרתי לו שהוא דביל. היום אני לגמרי מתחבר לרעיון... אבל סעמק, תחסוך בדלק. דביל.
שלפתי את האייפוד והרצתי שירים קדימה עד שנתקלתי בשירי רבאק של Foo Fighters או Incubus. מהשירים האלה שגורמים לי לחייך ולצעוד בקצב מהיר. צעדתי מתחת לעצים עם הפרחים הבונגולואידים הסגולים האלה שנושרים עכשיו בכל מטר שצועדים. בונגולואידים סגולים נושרים מסביבי, שמיים ואור של בין-ערביים משמאלי. כמו תמיד, האוטובוס שיכולתי לקחת חולף על פני כשאני במרחק הליכה של עוד חמש דקות לפחות מהבית.
אבל ההליכה שווה את זה.
אין לי מושג מאיפה מגיע פרץ הכתיבה שתוקף אותי.
אבל אני מבסוט ^^
אוהב,
פילו
BUT WAIT, THERE'S MORE...! =D
לא באמת. זה רק החלק שבו אני אמור להוסיף את ההתלהבות מההגעה השנייה שלי ל-"המלצת העורכים"...
כמעט חבל לי להוסיף את החלק הזה לפוסט. אני אוהב את המינימאליות שלו. אממ, פשוט תתעלמו, אוקי? יופי.
והנה:
המון תודה ליותמיק, שלא מפחד להמליץ על פוסטים שהוא נהנה לקרוא. אפילו אם הם של חברים שלו וזה יכול להתבטא כסוג של שיחוד. (וזה ממש לא, כי יותם די מרושע בביקורות שלו וכבר אמר לי לא פעם שהוא מוצא את הפוסטים שלי מזעזעים. LIKE A BEST-FRIEND! )
ואם יורשה לי לשתף אתכם במשהו...
לא הרבה לפני שהגעתי הביתה, כשהצטברו אצלי כל המחשבות האלה בראש, כבר הבנתי שאני הולך לכתוב אותן בפוסט. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב.
הגעתי הביתה, עליתי למחשב, כתבתי בזריזות את כל הנ"ל ואז פרסמתי את הסטטוס הבא בפייסבוק:
"אאוץ'
לחזור הביתה
לכתוב שלוש שעות פוסט
לאבד את היכולת לשלוט על הפוקוס בעיניים
אאוץ'
למה, פילו, למה?"
כן. שלוש, פאקינג, שעות. העיניים והמוח שלי הרגישו כמו ג'לי. לא סתם ג'לי. ג'לי שהוצאתם מהמקרר והתחלתם לאכול וגיליתם שהוא לא מוכן. מיץ ג'לי.
ולמה כל כך הרבה זמן?
כי היה לי חשוב שכל מילה תהיה במקום.
שכל הרגשה תועבר במלואה.
אפילו שיש משהו קצת מבאס בידיעה שבדרך כלל קוראים את הפוסטים שלי לא יותר מ-20 אנשים בערך. ...ושרק חמישה מתוכם באמת מצליחים לשבת ולקרוא את הכל מההתחלה ועד הסוף.
מה לעשות. קהל היעד העיקרי שלי הוא חבר'ה עם הפרעות קשב וריכוז. זה מה יש. (אני אוהב אתכם חבר'ה! תמשיכו לנסות לתפוס זבובים עם הידיים...!)
יש ציטטה אחת שאני נורא אוהב ושמבטאת באופן מושלם את המצב:
A writer is a person for whom writing is more difficult than it is for other people. - Thomas Mann
אז כמישהו שנהנה מקריאה ומכתיבה, משמח אותי ממש שהפוסט הזה הגיע למומלצים.
ואני באמת מקווה שתהנו ממנו כמו שנהניתי לכתוב אותו (=
צ'ירז ושבת שלום
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
