הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

{הפוסט הבא מפורסם כחלק מ-"שבוע הפוסטים המתים".

אגב, אתם לא חייבים לקרוא את כל ההקדמה הזאת. הפוסט שאחרי הקו המפריד הוא לגמרי פוסט בפני עצמו.

ובגדול אתם לא חייבים לעשות כלום. אל תתנו לאף אחד להגיד לכם אחרת!!!

זמן כתיבה מקורי: יום שבת ה-02/10/2010, 22:55.

גיל הכותב: 22.

סטאטוס הכותב: חקר זריז של התאריך ההוא מזכיר לי שהייתי במהלך ההשלמה החילית של קורס הקצינים שלי, בבה"ד 20. בגלל שהייתי במסגרת צבאית שהדבר היחיד שנדרשתי לעשות בה הוא לדאוג לכך שהגוף שלי יהיה מוצב במקומות ספציפיים בזמנים ספציפיים (וכנראה שגם בתנוחות ספציפיות...), למוח שלי לא היה הרבה עם מה להתעסק. בתקופה ההיא הייתי די נואש לאיזשהו גירוי מנטלי, מה שגרם לי בין היתר לכתוב את הפוסט האינסופי הזה שבעצם מתאר מה דעתי על הכתבות בעיתון סוף השבוע. כן, כל הפוסט הזה הוא ביקורת עיתונות. זה אפילו כתוב בכותרת. אגב, זה פוסט שאני ממש אוהב ואף אחד מעולם לא קרא. אם אתם רוצים לזכות בנקודות בונוס - עכשיו אתם יודעים איך. ולא, אין לי כוח לקרוץ.

מסתבר שאת הפוסט הבא ממש התכוונתי לפרסם. הוא אפילו כמעט מוכן לגמרי וגם הבטחתי לפרסם אותו. כנראה שמעולם לא סיימתי אותו כי חזרתי לבה"ד 20 וכבר לא היה לי כוח לחזור לעבוד עליו... או שהסתמכתי על עצמי מהעתיד שאעשה מתישהו משהו מפגר וביזארי כמו "שבוע פוסטים מתים".

... כככןןןן, כנראה שזאת האופציה השנייה \(=

מטרת הפוסט: לכתוב על הקונפליקט הפנימי שלי בין הרצון באהבה ובין ה-"צורך" בסקס. ההשראה הייתה אירוע שקרה זמן קצר לפני זה, שבו מישהי שפגשתי בפעם הראשונה ממש נמרחה עלי פיזית, וממש סירבתי לזרום איתה.

סגנון הפוסט המקורי: סיפור קצת רגשי עם לא מעט הומור. האמת שדי נהניתי לקרוא אותו עכשיו.

סטאטוס כתיבת הפוסט במצבו הנוכחי: לקראת סיום, אבל חסרה סגירה... סגירה היא בערך הכל בשבילי. אני לא חושב שהיה לי רעיון לסגירה ספציפית. נראה לי שאת רוב הפוסט הזה די אלתרתי. ככה אני כשאני כותב יותר מרגש ופחות מרצון לתעד.

מי שלא יודע שהערות מההווה יוספו בתוך סוגריים מסולסלים כנראה לא באמת מפספס שום דבר. אני מתחיל לפקפק בעובדה שמישהו בכלל קורא את הפוסטים המתים האלה. לא ברור לי למה... דברים מתים הם כאלה אטרקטיביים בדרך כלל \=

נו טוב. הבא ונסלסלה סוגריים}

תכינו את עצמכם, זה הולך להיות פוסט של שפיכה הרבה יותר מפוסט של שעשוע הקוראים. עד כדי כך שאני אפילו לא מתכוון לנסות לתמרן את הביטוי "פוסט של שפיכה" לכיוון המיני (= אם בכל זאת באתם הנה בתקווה למשהו שיעסיק אתכם ל-20 דקות הקרובות בצורה כיפית אני יכול לתת תחליף: תמצאו כיסא משרדי כזה שיכול להסתובב. אוקי, יפה. זה כלוב של תוכים אבל מספיק קרוב. עכשיו תשבו עליו ותפעילו סטופר של 20 דקות. קחו את הזמן. אוקי, ברגע שהפעלתם את הסטופר תתחילו להסתובב עם הכיסא נגד כיוון השעון ואל תפסיקו עד שהסטופר נגמר. כיייףף!! D= יופי, אני את שלי עשיתי ^^

כדי לפתוח את הפוסט הזה אני שולח יד למדף שנמצא כאן מעל הראש שלי ושולף ממנו ספרון קטן ולבן עם קצוות מוזהבים. על הכריכה מתנוססות המילים "סגור בלב" מעל מנעול בצורת לב שלא מאפשר לפתוח את הספרון. מתוך העטיפה הפנימית אני מוציא את המפתח. מקום מסתור ממש מטומטם שרק ילד בן 12 יכול לחשוב עליו, ורק אותו ילד לכשיתבגר ויגיע לגיל 22 ימשיך להסתיר אותו שם בביטחון שזה מקום שאף אחד לא יחפש בו. הספרון הזה הוא בעצם היומן הישן שלי. מסיבות ששמורות גם הן בצורה מפוקפקת מאחורי מנעול נוח לפריצה, קוראים לו "גיל". רמז - זה קשור לגיל ססובר. אני מתעלם מהעלבונות והצחוקים שאתם מטיחים בי בעקבות המידע החדש הזה, מסובב את המפתח במנעול ופותח את גיל כדי להיחשף לתוכן הראשוני שבו: כתב גדול ואוטיסטי להחריד שנראה בצורה מפוקפקת כמו כתב היד שלי. אני נמנע בקושי מלהיכנס למחשבות על דמויות שקופצות בזמן וממשיך. הקטע שאני מחפש נמצא איפשהו בהתחלה. אני בטוח בזה. לאורך כל הזמן הזה אני גם כותב פוסט, לאלו מכם שנתפסים לקטנות. אה... הנה זה. 18.5.1998. אני בן 9 על גבול ה-10. בקטע מתואר חלום בו מישהי אוהבת אותי אבל אני לא רוצה להתחתן איתה כי אני אוהב מישהי אחרת. השימוש בשורש א-ה-ב מאוד בולט בכל הקטע הקצרצר ההוא. גם בגלל הכתב המונגולואידי העצום. אני לא שולט בעצמי וממשיך לקרוא עוד קצת אפילו שכבר מצאתי את מה שהיה חשוב לי לפוסט הזה ונתקל בעוד קטע שיכול להיכנס כאן. 6.6.1999. אני בן 11 על גבול ה-12 {לא, אני בן 10 על גבול ה-11. אבל חפיף.}. חלמתי חלום על מישהי שהייתי אמור "לעשות את זה" איתה ובסוף לא עשינו אבל זה בסדר כי היינו חברים וצחקנו. בגלל שצברתי המון ניסיון חיים בזמן שבין שני הקטעים הכתובים אני הרבה יותר בוגר ומבין עניין, ככה שבקטע השני מופיעות כבר מילים קצת יותר מעניינות. "אהבה טהורה". "נפשות תאומות".

בגלל שאני מכיר את עצמי ויודע שהנוסטלגיה יכולה להשתלט עלי ולבזבז לי את כל הערב אני נאנח ומכריח את עצמי לסגור את גיל. אני מחביא את המפתח במקום שאף אחד לעולם לא יחשוב לחפש בו ומתפנה לכתוב את הפוסט הזה, שגם בו כנראה אף אחד לעולם לא יחשוב לחפש משהו.

דמאט, ההסתכלות ביומן הזה מוציאה ממני צד שדווקא לא ממש רציתי לפוסט. תנו לי רגע לעשות כמה ניעורים לראש. בלבלבללבלהבלהמשגדךכלחהמבלךהאווווהוהוהוהו כייייףףףף דברים מסתובבים... P(=

אוקי, אני מוכן. הו, וופסי, שתי שניות! *מנקה רוק שהעפתי לעצמי על היד*

הגיל המתועד הראשון בו הראיתי מודעות לנושא הזה של אהבה הוא 9. מעשית, נראה לי שהרגש קינן בי הרבה קודם. הדלק שלו היה סרטי דיסני מושיים ומה שנראה כמו בסיס להתפתחותה של סטייה זואופילית ללביאות צעירות עם עיניים כחולות. עוד לא פגשתי אחת עד היום ככה שאי אפשר לדעת מה מצבי בנושא.

אהבה. לא סתם אהבה שאפשר לקנות בשוק. אהבה של זוגיות. אהבה אמיתית. טהורה. כזאת שלא מחייבת "לעשות את זה". יואו איזה חמוד ותמים הביטוי הזה ^^ אני חושב שאני אחזיר אותו לאופנה.

מאז ומתמיד ועד ימים אלו ממש הדבר היחיד שעניין אותי היה אהבה. התאהבות מוחלטת וקוסמית שכזו. שום דבר מעבר. רק זה. ופוקימון ופאוור ריינג'רס. אבל אם מצמצמים את הנושא לתחום של הזוגיות אז רק אהבה. ומיסטי והריינג'רית הורודה. ... ואלפא.

ערך הסקס (אחד מערכי הקצין הפחות מוכרים בצה"ל) מעולם לא זקף את ראשו המלוכלך, או אולי יותר נכון להגיד את כיפתו המלוכלכת. תמיד חלמתי על אהבה, שאפתי לאהבה ולא הייתי מוכן להסתפק באף אחת שלא תגרום לי להרגיש כמו שדרק בטח הרגיש בפעם הראשונה שעיניו פגשו באריאל הלבושה מאוד בצניעות על החוף. ולא... אני לא מתכוון ללהרגיש כמו פדופיל. נו אתם יודעים על מה אני מדבר.

פעם ראשונה שהתנשקתי צרפתית עם מישהי שהיא לא קרובת משפחה שלי (יכול להיות שאני צריך לסנן חלק מהעובדות האלה?) הייתה בגיל 16.

את הציצים הנשיים (נראה לי שאני צריך לסנן חלק מהעובדות האלה...) הראשונים שלי ראיתי/טעמתי בפעם הראשונה בגיל 17. כן, יש לי נטייה מעניינת להכניס לפה דברים חדשים שאני נחשף אליהם בפעם הראשונה. הייתם צריכים להסתובב איתי בשנים הראשונות שלי. הרבה ביקורי רופא.

בגיל 18 הייתי עם מריה ובתוך חודש איבדתי לחלוטין את כל היתרון שתמיד היה לי על אנשים אחרים במשחקי NEVER. עוד משהו שאני אזכור לה לנצח (=

ואהבה? בזמנו, כשהייתי עם הבנות ההן, אמרתי שהייתה אהבה. אבל בדיעבד, מעולם לא הייתי קרוב אפילו ללהיות מאוהב. ואי אפשר לאכול גפילטע בלי קצת חזרת, אז אפשר להוסיף ולהגיד שמי שהרגשתי הכי קרוב ללהיות מאוהב בה הייתה החברה הכי טובה שלי בגיל 16 שבאופן הדדי היו בינינו יחסים אפלטוניים מוחלטים. כל הבנות האחרות לא היו אפילו קרובות לרמה ההיא. פתטי.

לפי מה שזכור לי הסקס עם מריה לא היה מעולם כזה פרוע. א) כי ההצעות שלי למשחקים מקדימים של בוקרים ואינדיאנים תמיד נפסלו בגסות ובזלזול ו-ב) כי גם אם הן היו מתקבלות, לא נראה לי שאפשר להתפרע יותר מדי לאורך זמן של דקה וחצי. אבל אפילו שמעולם לא התפרענו, הסקס ההוא בכל זאת הצליח לסדוק בי משהו.

מחסום האהבה שהסתיר את מקל ההנאה שלי מהעולם, שעמלתי עליו כל כך קשה לאורך כל הילדות שלי ושהיה בנוי כולו מקלטות וידיאו של סרטי דיסני נפרץ בנחישות של מהפכת ה-DVD.

הקרום שלי נקרע.

...

איוו \=

הבנתי שמשהו בי השתנה כשהיה לי הקטע ההוא עם ג'ין. באחת מהשיחות שלנו הסברתי לה בבירור שבניגוד מוחלט לכל זיבולי ה-"אני מאמין אך ורק באהבת אמת" שלי ואפילו כשברור לי למדי שלא נועדו לחיות ביחד לנצח נצחים, אני נמשך אליה כימית והייתי שמח "להפגיש מכוערים" איתה. השיחה הזאת זרמה אז בערך אותה רמה כמו שאתם קוראים אותה פה. אין לי ממש טאקט \(= ואני אוהב להגיד "להפגיש מכוערים"! זה בדיוק מה שזה...! ^^ נסו פעם להסתכל תוך כדי.

ג'ין לא האמינה שאני כותב עליה בפוסט שהיא בונקר, אז הנה: קרה מה שקרה ובסוף לא התקדמנו לכיוון הזה (אמן תמותי בתולה חתיכת שזיף בעל זוג שדיים מלכותי שכמותך!), אבל אכלתי את עצמי עם הידיעה שאיפשהו בדרך איבדתי את הערך היחיד שעליו ביססתי את כל החיים שלי. אהבה אחת יחידה ומוחלטת, קוסמית מיסטית וטהורה. אהבה כל כך אמיתית ווודאית שכל אקט מיני שיגיע לפניה ייחשב לבגידה בה. לבגידה במי ומה שאני. אהבה ששווה לחכות לה מבלי לדעת אם היא תגיע אי פעם, כי רק הידיעה על הקיום שלה שווה יותר מכל התנסות רומנטית זמנית ונואשת לזוגיות.

אכלתי את עצמי ואכלתי את עצמי, אבל למזלי אני שמן ככה שנשאר עוד הרבה מעצמי. הרגשתי קצת רע בגלל כל מה שקרה עם ג'ין, אבל מעשית בכלל לא נטשתי את הצורך באהבה. לדוגמא, לפני חודשיים פגשתי מישהי שבאותו ערב יכולתי מאוד בקלות, ואני מצטט: "לתת לה בראש". בביטוי הזה, הראש הוא לאו דווקא ראש. נראה לי. לא בטוח. לפני שאתם מתחילים להתלונן על כמה שאתם שונאים את הבנות האלה שנמרחות על בנים שהן רק פוגשות, אל! היא מותק והיא בכלל לא כזאת...! ביררתי קצת ואיתי זה פעם ראשונה שהיא עושה דבר כזה. זה בגלל שאני סקסי ומיוחד! D= ... סתמו ת'פה או שאני אהרוג אתכם! D'= אין לי הרבה בוסטים שכאלה לביטחון העצמי...! 0'=

לא ממש משנה איך הגענו למצב הזה אבל שכבנו שנינו על ספה אחת ממש קטנה ולא נוחה, היא מעליי בלי חזייה ומנשקת לי את הצוואר, אני מתחתיה בלי חזייה ו... מנסה לראות את "שודדי הקאריביים". אהמ. כן, אני רציני. סיטואציית פילו שכזאת. אוקי, לא הייתי תמים לחלוטין... אחרי הכל אני אדם שמאוד אוהב לגעת וללטף ולהרגיש וזה בדיוק מה שעשיתי. רגליים, ידיים, צוואר, בטן, גב. זה הכל. שמרתי על הסצנה ברמה שלא דורשת צנזורה ^^ כי אף אחד לא היה צריך לדעת שזרקתי מבטים לציצים שלה כל כמה דקות! ואז לפתע פתאום היא ניסתה לנשק אותי. ואז לפתע פתאום ציוויתי עליה שאסור. ואז לפתע פתאום גילו שקפטן ג'ק ספארו הפך לזומבי, אבל זה לא באמת הפתיע אותי כי ראיתי את הסרט איזה מיליון פעם. סרט טוב. בכל מקרה, לא הייתי מוכן להתנשק איתה או לגלוש לכיוונים המיניים של מעבר להיאבקות מקצועית. נשיקה היא דבר אינטימי בשבילי. הרבה יותר אינטימי מסקס. ואת הגבול ההוא פשוט לא הייתי מוכן לחצות עם מישהי שהדבר הכי גדול שהרגשתי כלפיה הוא... טוב, הציצים שלה שמחוצים בין שנינו \(= די חנקו אותי הממזרים. זה היה כיף.

כמה אנשים שמעו את הסיפור הזה מאז. התגובות היו אחידות:

"אתה חייב לשגל" אמרה לי יוליה, חברה של בת-דודה שלי.

"אתה חייב לשגל" אמר לי ניצן, חברי הטוב.

"אתה חייב לשגל" אמרה לי אביטל, אמא שלי.

"24.90" אמרה לי לודמיגה, הקופאית בסופר.

"את לא מתכוונת להגיד שאני חייב לשגל?" שאלתי את לודמיגה, הקופאית בסופר.

"לא, אני לא קשורה לפוסט המטומטם שלך" השיבה לי לודמיגה, הקופאית בסופר.

ופתאום התחלתי לשמוע קול קטן, קצת מעצבן וחנוני שכזה, מדבר אלי מפינות חשוכות כשפתחתי את העיניים בבוקר...

"אתה חייב לשגל", אמר לי אורי, שזה בעצם אני.

לעזאזל איתי.

וכן, אני מדבר עם אמא שלי על הדברים האלה. היא כזאת mommy.

נעבור לסיבה שבגללה נזכרתי בחלום ההוא שחלמתי בגיל 9.

אני לא יודע איך זה עובד כשאתם חולמים, אבל אצלי כשאני חולם על נושאים שקשורים לחיים האמיתיים שלי אני מתעורר עם הידיעה הזאת שזה לא היה סתם חלום. שהוא מגיע מאיזשהו מקום בתוכי ויש לו משמעות. כשאני חולם על תאונת דרכים, זה בגלל שיש בי חוסר ביטחון ואני מפחד לשבת מאחורי ההגה. קרה לי השבוע.

אז אתמול חלמתי שאני פוגש מישהי שאני לא מאוהב בה ואני מציע לה לצאת. סתם ככה, לצאת. ואז התנשקנו והיינו ביחד. שזה היה נחמד מאוד בהתחשב בעובדה שרק רגעים מעטים קודם לכן נלחמתי בה עם כוחות העל שלי בזמן שהיא ניסתה להביס אותי ולהשתלט על המערה הסודית \(= ... אחרי זה היא הייתה תלמידה בפנימיה ואני הייתי המורה שלה שהתגנב למגורים כדי להיות איתה. ... I= ... מה?! 0= ככה החלומות שלי! לא ליניאריים...! BP למה חשבתם שאני לא מסתדר טוב עם מתמטיקה??

ברפרוף מהיר אין שום דבר מוזר בחלום הזה. אבל תיזכרו בחלומות מההתחלה של הפוסט הזה... תמיד הייתה אהבה עצומה. רגשות עזים. זוגיות ממושכת. ופה? שום דבר מזה. כאילו איפשהו בתוכי וויתרתי על הקיצוניות של הצורך באהבה. כאילו אני פתוח יותר לזוגיות סתמית.

וכשיצאתי באותו ערב לפאב הרגשתי את זה בא לידי ביטוי. שמתי לב איך אני מתחיל להסתכל יותר על בנות. שוקל בכובד ראש להתחיל לדבר איתן.

{וווו.... הופס. ככה פתאום זה נגמר. נכון מבאס?

כנראה שהייתי ממשיך לכתוב על איך אני מרגיש שאני משתנה ואיך שזה לא מוצא חן בעיני אבל קוסם לי. ו... טוב, זהו. הפואנטה של הפוסט הזה נכתבה ברובה כבר במהלכו.

מצחיק אותי לקרוא עכשיו את הפוסט הזה, בידיעה שבשנה האחרונה שילשתי את מספר הבנות ששכבתי איתן. הוא גורם לרגשות מסוימים לצוף לפני השטח.

אבל עזבו אתכם מפני השטח. אתם לא רוצים להיות אנשים שטחיים, נכון? בואו נתחיל לפתח במקום זה תיאוריות על מהי המשמעות של ציפה של רגשות! האם זה אומר שלרגשות יש צפיפות??

... טוב, עזבו אתכם גם מזה.

סופ"ש. בואו נלך לחגוג (=

רק תגידו לי אם הצלחתם להבין למה נתתי לפוסט הזה את הכותרת שנתתי. עוד נקודות בונוס!

אוהב (ומשגל? \= ),

פילו