קחו נוזל כלשהו ותכלאו בתוכו בועה.
להלן - חומר עם חור בתוכו.
עכשיו, בואו נבדוק מה קורה מסביב...
אם הלחץ החיצוני יהיה גבוה מאוד, הבועה הזאת תרגיש את הלחץ הגבוה סביבה ותצטמצם בגודל עד שתהיה קטנה קטנה קטנה, ואפילו, קטנה.
לעומת זאת, אם נקטין את הלחץ ונחזיר את הנוזל לסביבה נוחה ונעימה, הבועה הזאת תגדל שוב.
וככל שהלחץ ייקטן, ככה הבועה תגדל.
והחור ייעשה גדול יותר
ויותר
ואפילו, יותר.
אבל אני בכלל כימאי ולא פיסיקאי.
אולי אני לגמרי ממציא פה דברים.
וככה זה מרגיש לי לאחרונה.
אין כלום.
לא קורה שום דבר.
והכי גרוע - אין לי חשק לכתוב.
אני חושב שבמידה מסויימת, החשק לכתוב מבחינתי מהווה מדד לכמה אני מרגיש חי.
כשקורים לי דברים שמרגשים אותי ומרתקים אותי, אני רוצה לכתוב עליהם.
אני בוער מבפנים לשתף את החוויות שלי. להציג את העולם המקסים הזה דרך העיניים הורודות שלי, שלא, הן לא באמת ורודות, טוב כן הן כן, אבל רק קצת מסביב לכלי הדם שבהן.
אני חוזר כל יום אחרי הצבא לבית שלי ובימים שבהם אני לא רואה את אוואטר עם החברים שלי, אני פשוט שורף זמן מהחיים.
יושב ולא עושה כלום.
ומרגיש את החור הזה בתוך החזה שלי שרק גדל וגדל. החור הזה שתמיד שם, נכון, אבל בדרך כלל הוא קטנטן מרוב מה שקורה סביבי.
וכמובן, לא נראה שבאופק יש סיכוי למלא אותו. אבל זו כבר מטאפורה של סיפור אחר.
אני מנסה לחפש עניין, אולי ללמוד לנגן על חליל או להתחיל להתאמן בסקווש או ללמוד שפה חדשה או לשחק משחקי מחשב שיסיחו את דעתי, אבל...
שום דבר לא מצליח לתפוס את המחשבה שלי מספיק כדי שאני באמת אקום מהספה ואעשה אותו.
אז בינתיים, אני אסיים את מלאי המטלות השטותיות שיש לי לעשות בבית. אולי אחרי שהן יסתיימו, השיעמום יטריף אותי מספיק שאני אהיה מוכן לעשות משהו עם עצמי.
כן.
פיסיקה, וזה.
ברוח הפוסט הזה דווקא יש כמה דברים שמשתלבים טוב ושלא ממש ידעתי איפה לכתוב אותם.
פה יהיה נוח.
כן. גם הם משונים ומבאסים.
היו לי שני חלומות משונים לאחרונה.
באחד מהם ישבתי באולם קולנוע ענקי וחשוך שמלא באנשים.
זה מוזר, אבל האולם הזה הוא אחד מהמקומות החוזרים בחלומות שלי.
אתם מכירים את המקומות האלה?
מקומות שלא באמת הייתם בהם בחיים האמיתיים, ושככל הנראה בכלל לא קיימים, אבל למרות זאת אתם חוזרים אליהם לפעמים בחלומות והם נשארים זהים.
כאילו מקום ששייך רק לעולם שמתקיים בראש שלכם.
יש לי כמה מקומות כאלה שמלווים אותי כבר שנים ארוכות ושאני נתקל בהם פעם בכמה חודשים.
בכל מקרה, הייתי באולם הזה.
על המסך הוקרן סרט שמבחינתי היה "עיניים עצומות לרווחה", למרות שיש מצב שבחלום חשבתי שקוראים לו "עיניים פקוחות לרווחה".
הסצינה שראיתי הייתה הזויה, בלשון המעטה.
קווין ספייסי (קווין ספייסי!) שכב על מעיין שולחן פולחן כשהוא מוקף במלא אנשים, מעיין כת.
היו מחוברים לכל הגוף שלו מלא צינורות שבדיוק הזריקו לתוכו איזה סם שהיה אמור לעורר אותו מבחינה מינית.
ואז, אחרי שהוא התלונן שכלום לא קורה, פתאום הוא התחיל לצעוק וכולו הותך למעיין שלולית של בשר נוזלי, ובעונג החוויה המינית שעברה עליו הוא עשה סקס עם לא פחות מחתיכת סטייק שהייתה לידו. ואז הוא חזר לעצמו והיה מאושר ומופתע מכמה שהוא נהנה לעשות סקס עם חתיכת סטייק, או משהו שכזה.
הרעיון היה שכל קצות העצבים שלו היו מרוכזות ברמה גבוהה במצב הצבירה הנוזלי שלו, ולכן הכל הרגיש כל כך טוב.
זה חלום אחד.
מוכנים לחלום שני?
טוב, בעצם אין לי עליו הרבה פרטים...
זה גם היה באיזה אולם קולנוע (קטן וסגור) שבו היו מלא בני נוער שצפו במעיין הופעה חיה ששחקניות הציגו לפניהן.
לא ממש ברור לי איך, אבל הגעתי למאחורי הקלעים ושם ראיתי איך מתנדבים מהקהל מקבלים חומר מדהים שכזה בשלל צבעים בוהקים ומתכתיים שמתנהג כמו שמיכה נוזלית ושאותו הם זורקים באוויר מסביב לשחקניות/דוגמניות והוא מכסה אותן ונצמד אליהן לגוף כמו בגד.
זה היה יפיפה.
אבל אז הבנתי שאחת השחקניות נבחרה באופן אקראי כקורבן לבני הנוער, שקיבלו את הזכות להצביע ולהחליט מה יקרה בגורלה.
בגלל שרובם היו בנים תאווי אלימות, הם בחרו לקרוע לה חור בבטן עם מקדחה ענקית.
וזה מה שקרה.
לא ממש ברור לי איך, אבל היא שרדה וחייכה בזמן שמכשיר רפואי עתידני בנה מחדש את הרקמות ההרוסות בבטן שלה.
מבחינתה, זאת הייתה חלק מההופעה, ואין מה לעשות. צריך להרוויח כסף.
היא רק הייתה מעדיפה שיבחרו יותר באופציות הנחמדות, כמו האופציה שבה היא מקבלת מעיל.
...
אל תסתכלו עלי ככה. לגיטימי לחלוטין שחלומות יהיה כאלה מוזרים.
ובכלל, אני מאשים את החור.
הוא מביא אלי דברים משונים.
לפני כמה חודשים קרה לי משהו שדי נצרב לי בזיכרון.
קמתי לצבא אחרי שישנתי שעה או שעתיים בלילה. הייתי קרוע מעייפות ווהכל היה לי קר.
איכשהו הצלחתי להתלבש ולצאת החוצה.
הלכתי כמו זומבי ממש, פועל רק מאינסטינקט.
הקטע המוזר הוא שאני זוכר שהכל הריח נורא חזק.
צעדתי בשכונה והרגשתי ריחות של פרחים שבכלל לא ראיתי סביבי. זה היה נעים.
ואז, בחורשה, שמעתי מאחורי כלב נוהם שמתקרב לכיווני.
הסתובבתי וראיתי אותו. כלב שחור וגדול שנוהם באגרסיביות ורץ לכיוווני, כאילו הוא עומד להתנפל עלי.
יש לציין שהסטנדרטים שלי לכלב גדול הם פרופורציונאליים. אם דני ענק הוא כלב ענק, מבחינתי לברדור הוא כלב בינוני, וזה היה כלב גדול.
שחור וגדול.
לא שאני גזען או משהו, אבל איכשהו זה יותר מפחיד.
אבל הייתי כל כך מנותק מהמציאות שאפילו לא היה לי כוח לפחד.
ראיתי את הכלב הזה מתקרב אלי בריצה ובעיניים סגורות למחצה הרמתי יד אחת לכיוונו כאילו אני רוצה ללטף לו את האף.
לא חשבתי על זה. פשוט עשיתי את זה. זה נראה לי הגיוני.
ואז הכלב הגיע אלי, נעצר בפתאומיות והפסיק לנהום.
הוא עשה סיבוב סביבי בהליכה, מבלי להרים לכיווני את הראש, וחזר על עקבותיו.
והמשכתי ללכת כאילו כלום לא קרה.
היה עוד משהו שרציתי לכתוב.
שכחתי מה זה היה. אני אנסה רגע להיזכר.
הפוסט הזה קיבל אופי מאוד אפל, גרוטסקי ומקברי.
אני קצת אוהב את זה.
אה, נזכרתי במה שרציתי לכתוב.
לאחרונה, גוברת בי המחשבה שיש לי תולעים טפיליות שמסתובבות לי בגוף ועושות כל מיני בעיות קטנות.
תחושות של נימול מתחת לעור.
כאבי ראש אקראיים.
פצעונים לא קשורים.
ואז חשבתי איזה מצחיק זה שאומרים שכל אדם הוא עולם, כי בעצם, עבור התולעים האלה הגוף שלי הוא כל העולם כולו.
אני רק מקווה שהן לא מכלות אותו.
... אה, ושזה הכל בראש שלי.
... לא ככה.
וואו. טים ברטון יאהב את הפוסט הזה.
פיסיקה, גבירותיי ורבותיי...
עד הפוסט המת הבא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
