הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

חזרתי הביתה ואני עצבני.

בצד השני של האוטובוס ישב גבר קצת מפגר שהשמיע מוזיקה מהטלפון שלו.

כנראה שזה נתן לגיטימציה למפגר #2 שישב מאחור והתחיל לנגן מוזיקה מחרישת אוזניים ממש.

זה הפריע לכולם, אבל אני היחיד שאשכרה הסתובב אליו וביקש ממנו להנמיך את הסאונד. הוא עשה את זה. ask and you shall recieve. זה עד כדי כך פשוט.

בחזרה למפגר #1.

פתאום הוא החליט שהוא רוצה לדבר אל הבחורה שיושבת במושב לפניו.

לא בדיוק הבנתי מה הוא אמר לה, אבל ראיתי את הבחורה זזה במקום בחוסר נוחות, מנסה להתעלם ממנו ובסופו של דבר מרימה את הטלפון ליד האוזן כדי להעמיד פנים שהיא בשיחה ולא שומעת אותו.

היה די ברור שהוא אמר לה דברים שגבלו בהטרדה מינית.

וכמעט כל מי שישב באזור שלנו שם לב לזה. שתי הגברות שישבו במושבים לידה והבחורה שישבה במושב מאחורי. היה אפשר לראות את זה בבירור.

מפגר #1 המשיך לסנן לה כל מיני משפטים בשקט בסגנון "איזה יפה את", וקירב את היד עם הטלפון המנגן ליד הראש שלה, וזה כבר הרתיח אותי כי ראיתי שהיא סובלת מכל רגע.

קמתי מהמקום שלי, ניגשתי אליה, נגעתי לה בזרוע כדי להוציא אותה מהכלוב הדימיוני שבו היא ניסתה להסתתר, חייכתי אליה ושאלתי אותה אם היא בסדר ואם היא צריכה עזרה עם המצב.

היא חייכה אלי בחזרה חיוך שהיה קצת אסיר תודה ואמרה לי שהיא בסדר. כשחזרתי למקום שלי היה אפשר לראות שהיא כבר לא מבוהלת כמו שהייתה קודם. כנראה שגם הוצאתי את מפגר #1 מהפוקוס שלו כי הוא כמעט הפסיק לדבר אליה. אחרי דקה הוא קם והתיישב במקום אחר.

הבחורה מאחורי נגעה לי בכתף ואיחלה לי שאזכה למצוות.

אמרתי תודה

וכעסתי עליה.

במצוות לא זוכים.

מצוות מרוויחים.

למה את לא זכית למצווה הזאת?

כעסתי על הגברת שישבה לפני ושאמרה לי "תראה, הוא ממשיך!", ועדיין לא התערבה. כאילו אני היחיד בסביבה שמוכן לעשות משהו.

כעסתי על הנהג שכשירדתי מהאוטובוס אמר לי שזה בסדר, הוא מכיר אותו והוא קצת לא בסדר בראש.

לא, זה לא בסדר. לא אכפת לי אם יש לו פיגור ולא אכפת לי אם הוא היה חציל עם רגליים. הגבר הזה הטריד מישהי באוטובוס שלך עד לרמה שבה היא סבלה והרגישה מאויימת ומפוחדת. אין שום דבר שמצדיק מצב שבו מישהי מרגישה ככה.

וכעסתי על המוטרדת.

כן, כעסתי על המוטרדת. הדבר הזה שממש לא פוליטיקלי קורקט לעשות. כעסתי עליה שברחה לכלוב הדימיוני שלה, במקום להסתובב למפגר #1 ולהגיד לו בשיא הרצינות "אני מבקשת ממך שתפסיק לדבר אלי". אני בטוח שהוא היה מתקפל במקום שלו וסותם את הפה בו ברגע. ואם לא, היא הייתה יכולה לקום ולשבת במקום אחר. להתלונן לנהג. לבקש ממישהו שיעזור לה.

אבל אני לא באמת כועס עליה, כי אני יודע שזה לא קל להיות אישה בחברה כמו שלנו.

חברה שבה נשים בוגרות רואות אישה אחרת מוטרדת מינית ומעדיפות להתעלם ולשמוח שזה לא הן במקומה במקום להרים אצבע או להשמיע קול.

אתם יכולים להאשים אותה שלא ביקשה עזרה?

היא יודעת שהיא בעצמה לא הייתה מתערבת כדי לעזור למוטרדת אחרת.

זה הסטטוס-קוו כאן.

"חיה ותן לחיות".

מעולם לא חשבתי שאני אוכל לראות את המשפט הנ"ל באור כזה שלילי.

מזל שאני קצין חסון וקשוח עם קול בס וזקן עבות ומפחיד למראה שלא פוחד להגיד את דעתו.

תודה לאל שאני יכול להסתדר בעצמי, שאני לא צריך חס וחלילה לסמוך על המוני האנשים ההגונים והמתורבתים סביבי שיסייעו לי אם אי פעם יזהו שאני במצוקה. אם אחליט לעמוד על שלי ומשהו ישתבש.

עשו לי טובה, תפסיקו להיות כאלה אטומים.

תושיטו יד. תעזרו. תראו לאחרים שאנחנו לא באמת לבד כמו שאנחנו משלים את עצמנו שאנחנו. תזכירו להם שכולנו כאן ביחד. שמותר לדבר. שאין ממה לפחד.

יש לכם כל כך הרבה כוח.

צאו קצת מקופסת הניכור הזאת שלכם, סעמק.

תורידו ממני חלק מהעבודה הזאת...

פילו

(שמרשה לכם לעדכן את מספר המפגרים שראיתי באוטובוסים מאז הפוסט הקודם ל-6)