בכל פעם שאני בירושלים, נוחתת עלי תקופה. קשה להסביר את זה...
אולי זה בגלל שחם לי ואין כאן אפילו מאוורר, או בגלל שהחדר קטן וסגור ומואר בצורה קרה ומגעילה של בית חולים, או בגלל שאין לי כאן חברים לצחוק איתם, או אמא לשים עליה ראש כשרע לי, או כלבים ללטף ולשחק איתם כשמשעמם לי, או טלוויזיה כדי להתעדכן בחיים שבחוץ, או פאקינג מאוורר כדי שאני אוכל לישון בלילה דמאט אההה...$#!$!$!!!! 0'=
... אהמ, אז כן, אני לא אוהב את זה פה. תוסיפו לעובדה את הרעיון שאני צריך ללמוד למבחן שמפחיד אותי, ובכלל יהיה לי רע.
אה כן, והשותף לי עושה קולות של אידיוט. תגרדו את זה - השותף שלי אידיוט. ואם תגרדו שלושה שותפים אידיוטים תקבלו את הפרס הכספי הנקוב. ואם ארבעה אז תקבלו עוד חמש שקל.
שנה שעברה זה קרה לי פעם ראשונה... קיבלתי את הטופס של המבחן בכימיה פיסיקלית א', ולא ידעתי מה לעשות איתו. התחלתי להזיע זיעה קרה ולא יכולתי לנשום. היה לי רע. נטו, רע. אף פעם בחיים שלי לא היה לי רע ככה בגלל סיבה מפגרת שכזאת...
ובכמה ימים האחרונים ההרגשה הזאת חוזרת אלי. חם לי באוזניים, ואני מזיע ומרגיש כאילו כל האוויר בעולם נגמר. כאילו אני חווה התקף קלסטרופוביה... ואני לא נלחץ, אלא מרגיש אפסי וחסר קיום. אני מנסה להרגיש את הדופק שלי ומגלה להפתעתי הרבה שהוא אפסי.
באמת... מרגיש כאילו אני נעלם. זה מפחיד.
ואני רוצה לכתוב כאן, אבל אני לא מרגיש שיש לי מה לכתוב. אני רוצה להיות מצחיק כמו שאני בדרך כלל, ולהעביר את זה לכתב כמו שאני מצליח לעשות לפעמים בצורה שמצליחה להצחיק אפילו איתו, אבל זה לא בא לי...
יש לי דברים לכתוב, אבל או שאלה דברים רציניים ועמוקים, או שאלה יציאות ממש קטנות וטיפשיות ככה שבכל מקרה אני כותב את הכל במחברת. טוב... אם הייתי חושב על מספיק יציאות קטנות וטיפשיות הייתי מקבץ אותן לבלוג, אבל אין מספיק \(=
אני נזכר בתקופה המצחיקה שלי... איך מכל סיטואציה הייתי יכול להוציא עשרות דברים משעשעים לכתוב.
שלשום הייתי בכנס עתודה להרצאה על איך לכתוב לעצמך קורות חיים ואפילו על זה אני לא מצליח למצוא משהו מצחיק להגיד I= איך, איך?! 0= הו, גופי הגברי המחוטב, כנס עתודאים! כנס מלא בדיחות מהלכות על שתיים וחצי, ואפילו בדיחה אחת אין לי לסחוט...!
אני יודע? בואו ננסה...
אז... אההה =P היה שם... אמממ, שירותים, אבל אסור היה לי, כי זה לבנות... אז עשיתי פיפי על האסלה הו! BD
...
מוות בטרם עת! 0'=
גרר... אני מתגעגע לתקופות המצחיקות שלי \=
אמא שלי מצאה את הבלוג, אפילו שהיא יודעת כבר כמה שנים על הקיום שלו. מישהו סיפר לה שאפשר לגלות המון דברים על מישהו כשמריצים את השם שלו באינטרנט, אז אחרי שהיא עשתה חיפוש על הדייט שלה באותו ערב (בהצלחה אמא, מקווה שהוא סופר על הכיסא! או במיטה, או איפה שאתם מבוגרים מטורפים עושים את זה בימינו בגלל דלקות הפרקים שלכם... (; ), היא חיפשה אותי.
והתחילה לחטט לי בבלוג ונפלה באקראיות על פוסטים שבהם אני מתאר כמה שהיא זונה ומבינה אותם לא נכון (=
הסיטואציה מאוד משעשעת אותי. אני חושב שכשאני אחזור הביתה אחרי הבחינה נעבור ביחד על כל הבלוג שלי... זה יכול להיות אחלה קווליטי טיים.
אני שמח בשביל ניצן. זה הכל.
כמובן שזה לא הכל חבורת אימבסילים.
סיימתי אתמול לקרוא את "אשתו של הנוסע בזמן". ספר כל כך יפה, שנכנס מיידית לרשימה המצומצמת של הספרים האהובים עלי... לצערי הרב דווקא הסוף שלו נפל על נושא מאוד כאוב עבורי שהשאיר אותי עם הרגשה מחורבנת שלא תרמה למצב הכללי שלי כאן בימים אלו, אבל באמת שזה ספר מדהים... גיליתי שכבר יש שני סרטים מוכנים שאני מת לראות ברגע שיצאו לאקרנים, שניהם מבוססים על ספרים שאני אוהב - הראשון הוא, איך לא, "אשתו של הנוסע בזמן", והשני מבוסס על "מארלי ואני". אבל זה עם אוון ווילסון ורייצ'ל מ-"חברים" (באמת שאין לי כוח לנסות להיזכר בשם שלה ג'ניפר אניסטון I= ), ככה שאין לי תקוות רבות באיכות הגבוהה שלו...
אני גם כבר ממש רוצה לראות את Wrist Cutters, שזה סרט שמבוסס על "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת.
יותם חזר אתמול מפסטיבל הג'אז, ואני כולי מזיל ריר מקנאה.. או מרעב, לא בטוח. אתם מוזמנים להאכיל אותי בכל מקרה.
החלטתי שכשאני אהיה גדול, פסטיבל הג'אז יהיה הבריחה השנתית שלי מהבית. הוא יהיה ה-"קטע" שלי.
אני כבר מחכה בקוצר רוח.
ראיתי היום כלבלב. אני רוצה כבר שתהיה לי משפחה, עם בית, אישה, ילד, ילדה וכלבלב...
זה אפילו לא נראה רחוק. רק בלתי אפשרי.
אני נמשך לבחורות בעלות מראה "שחום" (כל עוד הן לא ערסיות ו\או דבות), לבחורות מאוד לבנות ולסקוויד-ליידיז.
אני גם אוהב ציצים. ממש, ממש אוהב ציצים.
איזה מגניב זה שיש לי נטיות מיניות (= הא?
החלטתי השבוע שנמאס לי להיות אינפנטיל בחיי היומיום, ואני מתחיל לקחת אחריות על החיים שלי. תוך יומיים סידרתי את כל העיניינים מבחינת צבא, לימודים ומעונות, ואני מאוד מרוצה מעצמי.
לאחרונה ניסיתי קצת לדבר עם דיאן. לא ברור למה, אבל אני דואג לה...
נראה לי שעל שנינו עובר פחות או יותר אותו מצב ככה שמעט אמפתיה לא יכולה להזיק. אותו מרגש שבו יש הרבה דברים שמסתובבים בראש, אבל שום צורה הגיונית להוציא אותם... קיום של אי קיום וחוסר סדר, ואף אחד שיבין או שיוכל לעזור. ג'אברווק.
בכלל, כבר הרבה זמן אני מנסה להצליח לדבר איתה באיזושהי צורה ואולי אפילו להתקרב קצת כחברים טובים, אבל זה תמיד הרגיש לי כאילו יש איזשהו מחסום אצלה שאני לא יכול לעבור...
ואז, כשאני חושב על זה ברצינות, אני לא מבין איך אמפתיה יכולה לעזור למישהו מאיתנו. מה יכולה לעזור שיחה בין שני אנשים שאין להם יד? ככה זה מרגיש בערך.
ואז אני מרגיש כמו מפגר, ונראה כמו הומלס חתיך במיוחד. אה כן, קניתי חולצה ועניבה בקאסטרו ואני נראה בהם ממש טוב ואני כבר מחכה בקוצר רוח ללבוש אותם ולהמם את הליידיז. ... בויז. וואו, אחלה שם ללהקה.
הידעתם?
משכב עם נידה - דינו כרת!
אירוני שכרת מוביל את הבחור למצב לא שונה יותר מדי ממצבה של הנידה... סקסי.
הממ, מעניין מה משכב עם כרת מוביל \=
מממ... אתגר, כרת. (פורום פורום פורורום...!) וואו אני ממש צריך למתוח את העורות של התופים.
חיפוש קצר שנבע משיעמום ארוך העלה שאני bastard, אבל אני לא ממזר.
רעיונות נוספים יתקבלו בשמחה. אנא רישמו אותם על נייר, והניחו אותם בעדינות בסלסלה המיוחדת הזאת שנראית כמו פח הזבל בחדר שלכם.
אל תלגלגו, השקעתי ממש הרבה כדי שהיא תיראה כמו פח זבל. יש לכם מושג כמה חתולים הייתי צריך להרוג?!
אפילו שזה לא קשור בכלל וזה נטו תחביב שלי!
מממ... נו טוב.
ניסיתי.
לילה פילו (=
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
