הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

עבר כבר די הרבה זמן מאז שהגעתי למסקנה ההיא, שהייתה אז כל כך עוצמתית. כל כך נכונה. אה כן, ומוזרה ולא הגיונית באותה מידה...

עבר אפילו יותר זמן מאז התגליות של כל העובדות הקטנות האלה שהובילו אותי להאמין בזה.

כן, רק עבר לו זמן. לא יותר מדי אפילו... שלוש-ארבע שנים ככה, וזה כבר בכלל לא מרגיש חזק כמו שזה הרגיש אז.

פעם זאת הייתה תגלית חדשה ומפתיעה, ויחד עם זה זה נגד כל היגיון נורמטיבי בחיים שלי, אבל זה הרגיש נכון ואמיתי...

מן הסתם שרצתי לאינטרנט.

זה לא מסוג הדברים שמדברים עם אמא עליהם. ליתר דיוק, זה לא מסוג הדברים שמדברים עם אף אחד עליהם, אלא אם כן אתה בטוח במאה אחוזים שזה מישהו כמוך בקטע הזה.

איפה הייתי? אה, כן... באינטרנט.

האינטרנט לא עזר בצורה מדהימה. הוא גרם לי להבין שיש קהילה, שיש די הרבה כאלה. שניים מהם אפילו התחתנו!

היו ציורים מצחיקים והכל, זה מאוד שיעשע אותי ^^ חה, גיקים הומואים.

מה שיצא לי מזה היה העובדה שלא הרגשתי כאילו אני היחיד שעובר את זה. וזה טוב, כי כל אחד צריך מינימום של אמפתיה...

וכושילירבאק השותף נכנס עם אנשים.

לייטרז

הלכו. (אני לא אוהב לכתוב דברים רציניים כשיש לידי מישהו. זה מעליב את הפרטיות שלי)

אמפתיה, אה?

טוב, אבל אמפתיה זה לא הכל בחיים... זה נחמד, אבל לא באמת עוזר להתקדם לשום מקום. כבר כולנו מכירים את האמפתיה היומיומית בין "אני בודד" + "אני בודדה", שלא מביאה לתוצאה של "אנחנו ביחד, שמח!".

ובכלל, האמפתיה לא הייתה שלמה...

באופן כללי, כן. התמונה הגדולה הייתה זהה.

אבל אלה הדברים הקטנים בקהילה ההיא... דברים שהתפתחו בתור 'קהילה'. דברים כמו "בואו ניתן לעצמנו שמות חדשים בקהילה!", שגרמו לי להרגיש כמו שאני כבר נוטה להרגיש די הרבה בחיים שלי כתמהוני בין תמהונים. זה לא היה הקטע שלי

בבסיס של כל הרעיון אני האמנתי בזה בצורה שונה לחלוטין. הרעיון הכללי היה זהה, אבל נבנה על יסודות שונים לגמרי.

אז גם האינטרנט לא עזר. אבל האמונה נשארה.

ומאז עובר הזמן ואותה אמונה נשארת... אבל היא כבר נמצאת מאחורי מסך ערפל אביך של הנורמה. זה לא דבר שיכול להשפיע לך בשום צורה שהיא על החיים. בכלל לא...

זה משהו שאתה מאמין בו ומרגיש אותו כחלק ממך. הצורה היחידה שבה זה יקח חלק פעיל בחיים שלי היא בשאלון 300 ממש הזוי.

וככל שעברו הימים, השבועות והחודשים והשנים, הפסיקו פתאום להגיע העדויות הקטנות האלה שמהן התלהבתי מאוד כל פעם מחדש. אותן "הכוונות דרך קוסמיות" שאמרו לי שאני לא משוגע, ושיש פה משהו אמיתי. אולי זה בגלל שלא ביקרתי בסין כבר הרבה זמן... אולי זה בגלל שכשהייתי צעיר יותר הכל היה חדש ומפתיע. מי יודע.

אבל בלי פרצי התקווה האלה, האמונה שלי נשארה על אש קטנה ואפילו הוקפאה. פשוט ככה... להבה קטנה, קפואה לה.

הידיעה שאני מקבל את זה כחלק ממני בלי להתלהב מזה יותר מדי או לחשוב שאני משהו ממש מיוחד מחזקת אותי לפעמים.

כי זאת לא הייתה סתם תקופה. לא הייתי נער פנטזיונר שמחפש את המקום והמשמעות שלו בחיים האלה.

אפילו עכשיו, כשאין לי גם עם מי לדבר על זה ולהרגיש מיוחד... אני מאמין בזה.

זה נותן לי אותה הרגשה כמו שבטח יש לכמרים אחרי שעובר עליהם אסון כבד ובכל זאת הם ממשיכים להיות כמרים, מבלי להתנכל לאלוהים על מה שעשה להם.

זה נותן לי הרגשה שהאמונה שלי טהורה. אמיתית.

אבל... טוב... עכשיו, זה כבר מרגיש לי רגיל מדי. סתם כאילו אני בנאדם מוזר, עם אמונה מוזרה ומפגרת.

זה הסוד היחיד שלי שאני באמת מסתיר מאחרים.

הסיבה היחידה שאני לא מספר אותו היא כי גם לי לפעמים קשה לקבל את זה... זה מוזר. אני לא מבין את עצמי. איזו סיבה יש לי לספר למישהו אחר על משהו בי שמוזר, אבל לא מראה שום חשיבות שהיא בשום אספקט בהוויה האנושית? אז אני מסתיר את זה, כדי לא להרגיש מוזר. ולמי שמכיר אותי, דמיינו לעצמכם כמה מוזר זה כבר יכול להיות (=

מסקרן אותי לדעת כמה אנשים יודעים על זה...

אני יודע על שניים בוודאות.

על אחד אני מצטער בכל רגע נתון, והשני הוא יותם, שאני מאוד שמח שאמרתי לו על זה אפילו שכשסיפרתי לו הרגשתי כמו פריק בקרקס. הייתי חייב לו. הוא פתח בפני את הלב באותו לילה...

אני לא זוכר אפילו עם דיברתי עם בר על זה... בכל מקרה, אני לא אתפלא אם אני יכול לספור אותם על כף יד אחת של נגר מאוד גמלוני.

מעניין. מעניין כמה אנשים יודעים, ומה הם חושבים על זה באמת.

אין פה באמת היגיון

אתם לא אמורים לנסות להבין את הפוסט הזה. באמת שהוא רק בשבילי...

ובאמת שהגיע הזמן לישון כבר דמאט.

לילה טוב (=