הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

כהמשך ישיר של פוסט ההאיקו הגרוע:

"... נגוזה."

מה שקרה הוא שהלכתי לקולנוע עם חברה ששבועיים קודם אמרתי לה שאני מעוניין בה והיא ענתה לי שהרגש לא הדדי.

אז הנחתי את הרגש בצד והמשכנו להיות חברים. אין מה לעשות.

באותו יום גמענו ליטר בירה ככה שהיינו במצברוח שטותי ומאוד נהנינו ביחד.

אחרי הסרט שכבנו זה לצד זו בחלק חשוך של טיילת בתהליכי בנייה. הסתכלנו לשמיים והקשבנו למים סביבנו.

התחבקנו והתנשקנו את הנשיקה הכי רכה ונעימה ואמיתית שהייתה לי אי פעם. אחרי זה החזקנו ידיים באופן שגרם לי להרגיש כאילו אני בבית.

הכל הרגיש פשוט נכון.

יום לאחר מכן היא אמרה לי שהיא לא באמת רוצה לפתח את מה שהיה ושהיא מתנצלת אם הבנתי לא נכון את הרגע.

אני משער שזה עוד מקרה שבו נוח לאנשים להוריד מעצמם את האחריות ולהפנות אצבע מאשימה לחברנו משכבר הימים, האלכוהול.

אלכוהול מסכן. כמה חרא הוא אוכל מאנשים שלא יודעים לקחת אחריות על המעשים שלהם.

שלא לדבר על כמה קיא אנחנו צריכים לאכול (?). אבל בעצם, לא מאשים אותו שככה הוא מנסה לברוח מאיתנו...

היום באוטובוס ראיתי ששמרתי בתיק את הכרטיס לסרט שאליו הלכנו.

אולם 2, שורה 7, כיסא 7.

7-7-2.

הסתכלתי על המספרים האלה וחשבתי כמה הייתי קרוב לפגוע ב-7-7-7. בג'קפוט. הפרס הגדול.

לא נותר אלא למשוך בידית ולהמר שוב, הא?

(אגב, אם מישהו פה מצליח לקחת את כל הנתונים שכתבתי ולפענח באיזה אולם קולנוע ראינו את הסרט - זה יפחיד אותי, אבל אני גם אתרשם)

המחשבה הזאת הזכירה לי את הפעם שבה נסעתי עם אמא שלי ולפנינו עמדה משאית זבל שהעמיסו עליה שלושה פחים של בניין מספר 7.

בגלל הכיתוב שעל הפחים, הופיע מולנו הרצף 7-7-7. צחקתי ואמרתי לאמא שלי "ג'קפוט!". לקח לה קצת זמן להבין את ההקשר אבל אז היא צחקה ולא הפסיקה לחייך רוב הנסיעה. מאז ועד היום היא זוכרת לי את הבדיחה הזאת.

בכלל, יש לי קטע כזה שאני זוכר מאוד טוב בדיחות שהצחיקו אנשים שאני אוהב ומעריך באופן מיוחד.

כמו הפעם הראשונה שהצחקתי את קנט עם הבדיחה על המשקפיים של ליטל, או הפעם ההיא שממש הצחקתי את אחותי כשבאמצע שיר של לימפ ביזקיט אמרתי לה לדמיין את פרד דרסט לבוש בתחפושת של תרנגולת ברגע מאוד מסוים.

אני אפילו לא מנסה לזכור את הדברים האלה.

זה פשוט קורה מעצמו. כאילו יש לי מקום מיוחד במוח שמוקצה רק להם.

לאחרונה אני רוצה לעשות המון דברים.

לשיר בלהקה. לנגן על חליל צד. לכתוב לעצמי ולאתר שאולי יצרף אותי אליו ככתב. לרקוד סווינג. לעשות רישיון למצנח רחיפה. לטייל בארץ ובעולם. לעצב את הבית. לטפח את הגינה. לשחק סקווש. לחזור לכושר.

אבל המחשבה העיקרית שמקננת לי בראש לאחרונה, אותה מחשבה אפלה שמוציאה ממני את החשק לחיים ושרוצחת לי את המוזה, היא שמתישהו אני הולך למות ולהפסיק להתקיים ואין שום חשיבות לכלום.

לא משנה כמה דברים אני אעשה, ואילו חיים אני אחיה, וכמה כיף וטירוף יהיו לי בהם ומה תהיה המורשת שאני אשאיר אחרי, כי אפילו אם אני איזכר לנצח בהיסטוריה האנושית כאדם שהביא למהפכת השלום והשגשוג והאושר בעולם כולו, בסופו של דבר אני אמות ואפסיק להתקיים, ואיפשהו, בעתיד הרחוק, האנושות תושמד כולה גם היא וגם כדור הארץ ואפילו מערכת השמש ולא יישאר זכר לכל מה שהיה פה קודם ולמה שעשינו, ואין מה לעשות עם זה. זה בלתי נמנע.

סופה של האנושות יהיה כיליון טוטאלי.

ובאופן אירוני ומשעשע למדי - המחשבה הזאת התבהרה לי דווקא כשצפיתי במערכונים של מונטי פייתון. כן כן. אותם חבר'ה שעשו את הסרט "The Meaning of Life".

נכון מצחיק?

כן, נעים להכיר. אני פילו ואני אוהב להיות חי, ונהנה מכל רגע, אבל מיוסר מהבנת המגבלות של החיים שניתנו לי וממחשבות על הדברים שעתידים לבוא.

אז במקום לעשות משהו עם החיים שלי מרשימת האפשרויות הנחמדה למעלה, אני יושב כל היום על התחת ושורף את החיים שלי מול המחשב במשחק קלפים חדש שגיליתי.

צחוקים, אינדיד.

הבחורה האחרונה שיצאתי איתה חתכה אחרי הדייט השני.

למרות ששני הדייטים התנהלו באמת ממש טוב, הסיום של השני עורר אצלי תחושה מוזרה שהיא לא בקטע ותהיתי בעצמי אם זאת סיבה מספקת ליזום "פרידה".

למרות שיש אנשים שיגידו שאני חששן לא קטן, יש לי חברה שאומרת לי שאני תמיד חייב להקשיב לאינסטינקטים שלי.

בתכלס, היא צודקת. עד היום צדקתי בכל פעם שבה קלטתי מבחורה דברים שליליים.

המטרה הבאה שעל הפרק - להיות זה שחותך את הדייט!

תכלס, היא סתם הספיקה לעשות את זה לפני כי אני כזה נחמד...

הבחורה בת 29 וטענה שאני "צריך לצאת עם בנות שיותר קרובות לגיל שלי ולרמת הניסיון שלי כדי שנוכל להתפתח ביחד". כשקראתי את המשפט הזה, שבתכלס אומר שאני ילדותי בשבילה, אפילו לא התעצבנתי. זה העלה בי גיחוך. היא הייתה אמורה לדעת מההתחלה עם מי יש לה עסק, ובכל זאת בחרה לצאת לשני דייטים איתי. אז למה לי להרגיש רע עם זה שהיא יצאה פארשית?

קיצר, במקרה הזה מ-מ-ש לא הייתי קרוב לג'קפוט \(=

מה שכן - למדתי שמסתבר שאנשים לא נותנים יותר מדי משקל לדייטים ראשונים. דייטים רעים לא בהכרח יגרמו לצד השני לרצות לחתוך, ודייטים טובים לא בהכרח אומרים שהצד השני מעוניין.

מה שאני לוקח איתי הלאה: לא להתלהב יותר מדי מדייטים ראשונים שמתנהלים טוב.

אם להגיד את האמת, זה מסקנה שאני לא בטוח שאני רוצה לקחת איתי הלאה... היא קצת מבאסת, לא?

השבוע ביקשתי הפנייה לבדיקת דם סטנדרטית למחלות מין.

לרופא המשפחה שהפנה אותי אמרתי שאני בין מערכות יחסים ושזה נראה לי כמו זמן טוב לעשות את הבדיקה הזאת שמעולם לא עשיתי.

את המחשבות שהניבו את הפוסט הזה כתבתי במחברת שלי במהלך מוזה פתאומית לכתיבה שהכתה בי במהלך נסיעה ממושכת בכמה אוטובוסים, אחרי שמצאתי את הכרטיס לסרט בתיק.

הייתי במצב רוח מאוד טוב וחייכתי לעצמי במהלך כל הכתיבה, שבה המילים והמשפטים התארכו לשולי הדף, בזוויות מוזרות ואפילו במהופך כשנגמר לי המקום לכתוב בו.

אולי זה בגלל שהקשבתי לשלושה אלבומים שלמים באותו הבוקר מההתחלה ועד הסוף, או בגלל ששתיתי קפה, או בגלל שההגעה שלי לבסיס התעכבה ביותר משעתיים.

... אהמ. החוגר שלי נשאר בבית של אמא שלי והאוטו היה במוסך.

בקרים כאלה גורמים לי לתהות אם הגורם העיקרי לפגיעה באושר שלי בימים אלו זה הצבא.

לצערי אני חושב שלפחות באופן חלקי, התשובה היא כן. אני מת להשתחרר כבר.

אז לאחרונה התחלתי להסתובב עם צמיד צבעוני שעליו רשום "SMILE" כדי להזכיר לי לחייך.

ולא אכפת לי שזה לא מדוגם! איזה חיים פרועים אני חי, ווהו...!!! BD

ובנוגע לפוסט הקודם:

לכו להזדיין. אני בטוח שחייכתם לפחות פעם אחת איפשהו בפוסט הזה (;

אשמח לשמוע אם יש לכם הצעות למשהו מעניין לעשות ביום כיפור.

סליחה שאני אוהב אתכם,

פילו