מצחיק איך שרצף כותרות הפוסטים האחרונים התפתח ככה, הא? מושלם כמעט. יש שיגידו אפילו שהאתר נסגר בגללי.
טוב, רגע שנייה, זה לגמרי פוסט פרידה מכן ומכם ומישראבלוג, אבל לפני שאני מגיע לשם אני מרגיש צורך לכתוב משהו קטן על האקסית לפני.
זה גם משתלב פה נפלא.
פוסט סגירה וסגירות וסוגרים וכל החרא הזה (להלן - סוגרים שלא עובדים טוב).
אבל אני לא רוצה שקטע על האקסית יהיה יריית הסיום (יש כזה דבר?) של הבלוג הזה, אז נכלא אותו בקווים המפרידים הבאים ואחריו הפרידה. אתם יכולים לדלג עליהם אם מאסתם בסאגה הזו.
פאק איך אני אוהב את הקווים המפרידים האלו.
אם אני עולה לשלטון ומתחיל להרים גטאות, תדעו שזה רק בגלל החסך בקווי ההפקדה המתוקים הו כה מתוקים האלו.
לפני שלושה שבועות הייתי בירושלים עם קבוצה של חברים מגניבים ועשינו שטויות (שטויות זה שם קוד למלא סמים, אבל ששש לא לספר).
אז הייתי מאוד מסטול (ששש!!!) ויצא שחלק מהמסלול האקראי שלנו ברחובות העיר עבר ליד הדירה הקודמת של האקסית.
במצב שבו הייתי זו הייתה חתיכת... מכה. יכולתי ממש לדמיין אותה ואותי יחד מול העיניים שלי. יוצאים מהדירה שלה. מסתובבים ברחובות העיר כזוג. מחייכים ומטופשים ואוהבים.
וזה כאב. כמו לראות סרט יפה של שנינו שצולם בעבר, רק בעיניי הדמיון שלי. ... כן נו וסמים מלא סמים. וואי סמים זה כיף. ששש.
באותם רגעים חשבתי לעצמי, זהו. זו העיר שלה. לא משנה מה יהיה בעתיד, יש לה בעלות על ירושלים מבחינתי לנצח נצחים. היה קצת מוזר לחשוב על זה ככה. על איך עיר או מקום או משהו יכול להשתייך לאדם אחר בראש של מישהו.
המשכתי לחשוב עליה הרבה ואפילו חלמתי עליה. בחלום ישבנו ודיברנו עלי ועל איך שאני מרגיש ועלינו. שיחה יפה ובוגרת וחכמה ואוהבת כמו שרק רציתי לעשות איתה כל התקופה האחרונה. אחרי שהתעוררתי הבנתי שהקול שלה בחלום בכלל לא היה הקול האמיתי שלה. מעיין קטע סימבולי שכזה. אפילו כשאני חולם עליה, אפילו כשבראש שלי היא הופכת להיות הגרסה הכי טובה של עצמה עבורי, אפילו אז אני יודע שזו לא באמת גרסה מציאותית שלה.
נראה לי שהצלחתי להבין למה הדחקתי את הפרידה שלנו בשנה האחרונה בזמן שהיא התמודדה איתה וסגרה אותה מאחוריה.
אני חושב שההבדלים בינינו שהפריעו לזוגיות שלנו הם גם אלו שגרמו להבדלים בהתמודדות/הדחקה שלנו אחרי הפרידה.
אחרי שנפרדנו, האקסית ביקשה ממני נתק תקשורת. ושנאתי את זה. אני אדם שמתמודד עם דברים באמצעות מילים ושיחות. גם כשאני חושב עם עצמי, אני מנהל שיחות בקול שעוזרות לי להפוך את המחשבות וההבנות שלי לממשיות. לאמיתיות. והנה נתקעתי במצב שבו יש לי כל כך הרבה מחשבות ושאלות ובלבול אישי והאישה היחידה שרק איתה יכולתי ורציתי לדבר על כל הדברים האלה כדי לקבל תשובות וכדי להתקדם הלאה לא הייתה מוכנה לזה.
אז... נתקעתי.
הנה, אפילו בפוסט הקודם תיארתי שהדבר העיקרי שאיפשר לי סופסוף להרים את עצמי ולהמשיך הלאה עם החיים שלי הייתה שיחה שניהלתי איתה. הבנה קיבלתי מתשובה שנתנה לי בנוגע לקשר שלנו.
והיא? היא כנראה הייתה צריכה את השקט. את הניתוק. אז בכל השנה הזאת שבה לא באמת התמודדתי עם שום דבר שקשור לפרידה, היא כבר התחילה להחלים ולהגליד.
מזלי שלפחות כשאני מתחיל להחלים, אני נוטה לעשות את זה בתהליכי מואצים.
זה היה חודש קשה ורגשני, אבל אני חושב שהוא פתח את הפצע, ניקז את המוגלה וסגר את הפצע באופן בריא ותקין.
וזה ממש נחמד.
משהו ששכחתי לכתוב שני פוסטים אחורה הוא על איך שכשמתמודדים עם פרידה, פתאום שמים לב שפאקינג 80% מהשירים שמתנגנים ברדיו קשורים לאהבה או לזוגיות או לפרידה באיזושהי דרך, וזה פשוט מחרפן. אין לאן לברוח.
באחד מרגעי המשבר שלי והניסיונות שלי להאיר את הכאב שלי באור חיובי ומרפא נזכרתי בשיר אהבה יפיפה של קולין היי שאני אוהב שבו הוא שר "גם אם אחיה עד גיל 102, אני פשוט לא חושב שאתגבר עלייך". שיר אקוסטי מקסים ופשוט שהמשמעות שלו עבורי הייתה שלפעמים יש דברים יפים שנעלמים מהחיים, ואין מה לעשות. צריך לקבל את העובדה שלנצח נתגעגע למה שהיה ונתרפק על הזיכרון. שתמיד יכאב לנו שדברים לא התפתחו אחרת, וזה בסדר, וזה אנושי וכואב ויפה. לחיות עם אהבה נכזבת.
ברגע של סקרנות נכנסתי לאינטרנט ובדקתי על מי/מה נכתב השיר. להפתעתי הרבה הסתבר שקולין היי כתב את השיר הזה על... געגועיו לאלכוהול. האלכוהוליזם שלו עלה לו בנישואים שלו ובקריירה שלו, ואחרי שנגמל והצליח לשקם את עצמו כתב את השיר הנפלא והמרגש הזה.
על דבר שהוא מתגעגע אליו בכזו תשוקה, למרות שהוא היה רע והרסני עבורו.
ולמרות שמהמשמעות הישנה של השיר עבורי איבדה המון מהערך שלה, המשמעות החדשה הזכירה לי שגם אם באמת אהבתי משהו וכואב לי שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי, זה לא בהכרח אומר שהפרידה הייתה דבר רע. למעשה, אפשר גם להתגעגע לדברים שדווקא הפרידה מהם הייתה הבחירה הנכונה והטובה ביותר.
ולמרות שלא קיבלתי ממשמעות השיר את הנחמה המקורית שקיוויתי לקבל, היא בכל זאת הצליחה לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב.
[Colin Hay - I Just Don't Thinj I'll Ever Get Over You]
בין הררי שירי האהבה והפרידה המזוויעים והמתסכלים, הרדיו הזכיר לי שיר אחד שדווקא הציג פרידה באופן בריא וטוב.
הנה הוא והליריקה שלו, שינחמו גם אתכם אם יש בזה צורך מתישהו בעתיד:
"And it's too late, baby now, it's too late, Though we really did try to make it. Somethin' inside has died, and I can't hide, And I just can't fake it, oh, no, no.
There'll be good times again for me and you, But we just can't stay together; don't you feel it too? Still I'm glad for what we had and how I once loved you."
[Carole King - It's Too Late]
לפני שבוע בערך, ברגע של תסכול קשה, הגעתי למסקנה שאני בנאדם שאינטימיות מאוד חשובה לו כדי לתפקד באופן תקין. אני צריך להביע אהבה פיזית כדי לא להרגיש תסכול.
ומן הסתם, מאז שאני לא בזוגיות, אין לי בדיוק את מי לחבק ולאהוב בלילה...
אז מצאתי פתרון מאוד מביך, אבל פתרון יעיל - יש לי בובה של דובי ורוד ענקי ופרוותי. תפסתי אותה בחיבוק דוב ענק והלכתי לנמנם.
זה לא בדיוק הדבר האמיתי, אבל זה עזר. ג'יזס, מה אני אומר? זה לא בדיוק הדבר האמיתי, אבל זה פרוותי וכיפי!!! ומאז מצאתי את עצמי ישן כמה לילות עם הדובי הזה בכפיות.
איזה כיף שלא מביך אותי למצוא פתרונות מוזרים לבעיות בחיים.
נכון לעכשיו האקסית ואני מתכתבים לפעמים בפייסבוק. שיחות ענייניות על דברים כמו פמיניזם וכלבים, כמו שהיינו עושים פעם.
זה מרגיש כמו קשר אמיתי ותקין. פשוט לא אחד אינטימי.
זה מרגיש נכון וטוב. אז ייאי.
אה, כן, ואחרי כל משבר ההתמודדות עם הפרידה מהאקסית, לקחתי גם זמן להסתכל טוב טוב על החיים שלי והבנתי שחיפוש הזוגיות האובססיבי שלי הגיע ממקום מאוד לא בריא. אז החלטתי להפסיק לעבור על פרופילים ולא לחפש יותר דייטים בכוח. לקחת הפסקה, לנוח, להתאושש ולחזור לגלות מי ומה אני בדיוק כשאני לא בזוגיות ולא מחפש אחת.
אהמ, למרות ההחלטה הזו (שבחודשיים האחרונים ממש שיפרה את מצב הרוח שלי), קרה שאתמול יצאתי לדייט עם בחורה ממש חמודה והרגיש לי שהייתה בינינו כימיה טובה. ניפגש שוב בסופ"ש. אני די מצפה לזה.
אז, כאילו, לא יודע. יהיה נחמד אם זה יתקדם טוב.
בהצלחה לעצמי בעתיד או משהו שכזה?
נראה לי שפה אפשר להפסיק. פה זה מקום טוב (=
אוווווווווווווקי והנה ח-זר-נו! D=
במוצ"ש יש את אירוע הפרידה של ישראבלוג ובלוגרים הוזמנו להקריא קטעים של בערך 3 דקות. החלטתי שאני רוצה להקריא משהו.
מי שמכיר אותי ואת הבלוג שלי כמו שצריך יודע שמאוד נדיר בשבילי לכתוב קטעים שהקריאה שלהם קצרה מרבע שעה... אז מצאתי את עצמי נובר בפוסטים ישנים ומחפש משהו מתאים. בסוף החלטתי "לערוך" (שזה פשוט למחוק מלא טקסט) פוסט ישן שזכה להתפרסם ושתכלס מייצג לא רע אותי ואת הבלוג הזה.
תבואו. יהיה מגניב. או שיהיו מביך ומוזר. צחוקים בכל מקרה ^^
וואו. טוב, איך... איך מסכמים כמעט 14 שנים של בלוג? 14 שנים של להיות אני בכתב באתר הזה? 14 שנים של בנאדם שהשתנה כל כך הרבה?
יש מתכון נכון? תמצית מושלמת?
אין לי מושג. עברתי בכלליות על הבלוג מההתחלה ועד הסוף ואציין פה דברים אקראיים שהצלחתי לשים לב אליהם או להיזכר בהם ושנראים לי סבוכים טוב טוב במשמעות שנוצרה לבלוג הזה במרוץ השנים.
יהיה פה קצת בלאגן, אבל מהסוג הכיפי (=
אז...
מה היה לנו כאן?
בלוג שפתחתי ב-2004, בגיל 15, בגלל שמישהי הייתה דלוקה עלי וכל כך לא היה לי מושג מה לעשות עם זה ש... שפתחתי בלוג.
איזה מוזר זה?
אני מנסה לנבור בזכרונות העתיקים שלי ולהבין איך בכלל שמעתי ישראבלוג. חברים? היו לי חברים שכתבו בלוגים? קראתי בלוגים של אחרים לפני שפתחתי את שלי? מה משך אותי הנה?
אוח, אם אנחנו לא מצליחים ליצור מכונות זמן בעתיד, אני לגמרי אסתפק במכונות הצצה לעבר!
אחרי שהתחלתי, היה קל להמשיך לכתוב פה כי הייתה קהילה עצומה מהחברים שלי שהשתתפו בבלוגספירה.
אנשים כתבו וצחקו והגיבו, ומה שהפך את הקהילה להדוקה כל כך הייתה העובדה שבכלל היינו חברים בחיים האמיתיים. זו הייתה פלטפורמה נפלאה להתעדכן מה קורה עם אחרים.
יש לי שם משתמש שכולל בתוכו רווח (!!! "Dragon 18"! אתם יודעים איזה נא-דיר זה?! תראו לי אתר שמרשה היום ליצור שם משתמש עם רווחים!!!).
הסיבה שבחרתי דווקא בדרקון הוסברה בעבר בפוסט אחר. המספר 18 לא נבחר בגלל הגיל שלי, כי אני לא אידיוט ואני מבין שהגיל משתנה במשך הזמן בעוד ששם משתמש לא אמור. ובכלל, בחרתי בשם המשתמש הזה בפאקינג גיל 15. קיצר, 18 תמיד נחשב בעיניי כמספר המזל שלי. זו הסיבה. תמיד התעצבנתי שאנשים שאלו אותי אם אני בן 18 בגלל זה.
מספר הבלוג שאזכור לנצח נצחים: 27320. מוזר שפתאום לא תהיה למספר הזה משמעות.
14 שנים של הכותרת המושלמת לבלוג: "הו פילו - פילוסופיה בלי סופיה". ליתר דיוק, עד סוף החודש זה יהיה בדיוק 5080 ימים.
מצחיק להגיד, אבל אם אני פוגש נשים שהשם שלהן הוא סופיה, אני נוטה לגשש קצת יותר אם יכולה להיות בינינו התאמה.
גם התיאור של הבלוג לא השתנה מרגע הפתיחה. אני מאוד אוהב אותו. אפילו שהוא קצת נרקיסיסטי.
השם של הבלוג השתנה פעם אחת. במקור: "חיים, פילוסופיות והומור של עוד נער בלוגיסט (= ", שהשתנה לשם העכשווי כשהרגשתי יום אחד שאני כבר לא בדיוק נער. אז שיניתי את "עוד נער" ל-"(כבר לא) עוד נער" ומפאת הגבלת תווים מחקתי את סימני הפיסוק ואת הסמיילי.
14 ימים במהלך ההיסטוריה שבהם הופיע לי בלון קטן אדום ליד שם המשתמש בבלוג ^^
14 שנים של סיפור חיי, בהן בן נוער מוזר בתיכון הפך לעתודאי מוזר בירושלים שהפך לקצין אקדמאי מוזר שהפך לקצין מוזר שהפך לסטודנט מוזרבת"א שממשיך והופך להיות דברים מוזרים חדשים כל הזמן.
במקום הזה למדתי להביע את עצמי בכתב. במקום הזה למדתי שאני אוהב לכתוב. שכיף לי. שאני טוב בזה. ומאז לכתיבה יש מקום חשוב בחיים שלי. מי יודע מה היה קורה לי אם לא הייתי מוצא את האתר הזה?
נחמד לראות איך השפה שלי והאופן שבו אני מביע את עצמי בכתב השתנו לאורך השנים. כשהסתכלתי על הקטעים שכתבתי בשנה הראשונה לבלוג זה ממש הביך אותי. הרבה שימוש במילה "חפיף", בסימני קריאה, בסמיילים מוגזמים ובקללות מאוד לא פוליטיקלי קורקט על הומוסקסואליות.
השימוש בסמיילים, אגב, היה מאפיין ייחודי שלי בכתב מההתחלה. גם בבלוג וגם בשיחות באייסיקיו ובמסנג'ר (וכיום בוואטסאפ ובמסנג'ר של פייסבוק) הייתי נעזר המון בסמיילים כדי להסביר כמו שצריך את איך שהתכוונתי להעביר את הטקסט. בצחוק או ברצינות. סגנון הכתיבה שלי, שלעתים רבות תואר ע"י חברים כ-"בדיוק כמו שאתה מדבר, רק כתוב", היה מאוד אינטנסיבי ולא קל והדרך הכי נכונה שמצאתי להכווין את הקוראים לקריאה נכונה היה באמצעות סמיילים וסימני פיסוק מפוזרים היטב.
זה הגיע לרמה שבה יכולתי להעביר טקסטים ארוכים מאוד בעיקר תוך שימוש בסמיילים. מעיין הצגה בכתב.
לא יצא לי לפגוש הרבה אחרים שמביעים את עצמם ככה (=
סמיילים בעלי חשיבות מיוחדת:
(= הסמיילי הסטנדרטי שלי, כי הוא נראה לי הרבה יותר מגניב וחמוד מהסמיילי הסטנדרטי הסטנדרטי (: (מכועעעעררר!)
BD הסמיילי המגניב שצוחק עם משקפי שמש, כי (8 זה לא סמיילי מגניב. הרבה פעמים בלבלתי אנשים שחשבתי שאלה ראשי תיבות של משהו.
הסמיילים המאוחים שלי, ביניהם סמיילי מוציא לשון ומחייך P(= וסמיילי חצי צוחק חצי מובך \(= שלמיטב ידיעתי אני היחיד בכל העולם שמשתמש בו ^^
Q= סמיילי מרייר. עוד משהו שאני לא באמת רואה בשום מקום.
(=[0 סמיילי שטן מלאך
C: סמיילי סופר מבואס
ךםך מה שקורה כשמנסים לכתוב LOL אבל המקלדת על עברית ואז עדיין יוצא LOL רק הפוך
עוד הערה: בגלל שהסמיילים שלי תמיד עם החיוך ימינה, זה די כפה עלי לעשות סמיילים קורצים ככה (; וכל חיי אני לא בטוח אם זה בסדר שהעין מוטה ככה ולא ככה ;)
בשלב מסוים פשוט הפסקתי להרגיש צורך להשתמש כל כך הרבה בסמיילים. התחלתי להרגיש שהטקסט שלי עובד טוב גם בלעדיהם. פה ושם הם בהחלט שייכים ואני עדיין אוהב להשתמש בהם. חבל לי שלאחרים זה נראה ילדותי לפעמים.
שני ניסיונות לעיצוב של הבלוג, אחד מהם יותר מזעזע מהשני. (הראשון. ללא ספק הראשון. טקסט לבן על רקע כחול. אני חושב שאנשים באמת סבלו מפגיעה עינית בגלל הבלוג שלי.)
לקראת החזרה לכתיבה חשבתי להשקיע ביצוב בוגר שמתאים יותר למי ומה שאני היום, אבל... כן. פאק איט.
תמונה שהכרבתי במיוחד בשביל הבלוג שמאגדת כל מיני צדדים שלי.
אני חושב שלפניה הייתה לי תמונה של דרקון חמוד.
הרגע המושלם שגיליתי שאפשר לראות איך אנשים הגיעו לבלוג שלי מגוגל. הרשימה נמצאת פה משמאל. ("מצאו אותי בגוגל")
הולי שיט מסתבר שאתמול מישהו קרא את הבלוג שלי בתרגום לרוסית. וואט דה שיט. איזה כיף זה מידע!
החיפוש שהביא הכי הרבה אנשים לבלוג שלי: "מיהו ישראלי"
החיפוש האהוב עלי: "שעשועי קשירות". סתם וואו אני כל כך לא יכול לבחור אחד, יש שם דברים כאלו מוזרים ומצחיקים. תעיפו מבט וזהו.
83,541 כניסות לבלוג, נכון לכתיבת הקטע הזה.
לעולם לא אעבור את מספר הכניסות שהיו לבלוג של יותם ואני צריך ללמוד לחיות עם זה.
כי אי אפשר באמת לדעת כמה אנשים שונים הגיבו ככה. איזה מדהים זה יהיה לגלות שכל התגובות האלו נכתבו אך ורק ע"י אדם אחד, הא? (... כן, מריה, אני יודע שזו את. לא הגיע הזמן להמשיך הלאה עם החיים?!)
שומר בלוג אחד חביתושי וסקסי להפליא (שעשה עבודה מחורבנת אבל אני עדיין אוהב אותו)
519.5 פוסטים (520 כשאפרסם את זה). זה יוצא בממוצע פוסט כל עשרה ימים.
0 פוסטים בטיוטות, בזכות פרויקט "שבוע הפוסטים המתים".
פוסט אחד שנכתב, פורסם ונמחק (2004, על חברה שלקחה מלא גלולות בניסיון להתאבד וחברה אחרת ביקשה שאסיר אותו. שמרתי אותו כקובץ טקסט במחשב.)
וואי ואני לא יכול לנחש אפילו כמה פוסטים שרציתי לכתוב ושסתם לא ישבתי לכתוב אותם...
יש לי נטייה ברורה לפוסטים שנחשבים ע"י רוב האנשים כ-"ארוכים וחופרים אחושרמוטה".
לא יודע למה, זה פשוט הקטע שלי. אם כבר לשבת לכתוב, אז לכתוב כמו שצריך. וכן אני זיין שכל לא נורמלי. זה בא לכדי ביטוי בכל פורמט אפשרי (=
היו לי מעט מאוד פוסטים קצרים של כמה שורות, שהוחלפו כנראה ע"י היכולת לפרסם סטטוסים בפייסבוק, ומללללאאאא פוסטים ארוכים.
קשה לי להעריך מה היה הכי ארוך. אבל כבר סיפרו לי אנשים שהיו יושבים במשך שבוע לקרוא פוסטים שלי, כל יום עשר דקות מאותו פוסט, רק כדי לסיים.
אני מעריך את האנשים האלו ואוהב אותם המון ^^
לכתוב פוסטים היה לי... קשה. הייתי יושב שעות ארוכות לכתוב פוסטים, לרוב במהלך כמה ימים. את הפוסט הזה למשל אני כותב כבר כמה שעות, וראיתי באמצע שתי סדרות ואכלתי פעמיים.
אני חושב שהקטע שלי עם כתיבת פוסטים הוא תוצר שנופל איפשהו באמצע בין פרפקציוניזם מוגזם ובין דחיינות אובססיבית. עד שאני רוצה לכתוב משהו, אני רוצה לכתוב אותו טוב, ואני יודע שכדי לכתוב משהו טוב אצטרך להשקיע זמן ומאמצים מנטליים, וזה מפחיד אותי, אז אני מעדיף לעשות משהו אחר.
איזה חרא, הא? D=
בואו נדבר שנייה על תגובות...
רוב הזמן אכזבתם אותי, חבר'ה \=
תמיד השקעתי כשכתבתי תגובות לאחרים. התייחסתי לכל החלקים בפוסטים שלהם, במיוחד אלו שהרגישו כאילו הם דורשים התייחסות.
לעומת זאת, הרבה פעמים הייתי משקיע ויוצר פוסטים ארוכים ומלאי תוכן, רגש, הומור ומחשבה, וזוכה לשלוש תגובות בסגנון "חחחחחחחחח וואו קראתי את הכל!".
עכשיו.... אוקי. מגניב לך.
אבל מה עם קצת יחס לתוכן? מה עם קצת תקשורת?
אהמ. כן. מלא ציפייה, מלא אכזבה ^^
6 ציטוטים שלי שהופיעו בדף הראשי:
3 פוסטים מומלצים (הפוסט על הדייטים הומלץ בדף ראשי בנענע ולא בדף הראשי של ישראבלוג כי האתר כבר גסס. תגידו לי אתם, איך אפשר לסמוך על אתר שמפרסם קטע שאני כתבתי בנוגע לדייטים?!)
(אגב, הקטע הזה הביא לבלוג של את עיקר התהילה והקוראים הקבועים. הייתי די לא מוכר או פופולרי עד לפני שהוא פורסם, ואחרי שהוא הגיע לדף הראשי פתאום נרשמו המון קוראים חדשים להתעדכן בבלוג שלי. כתוצאה מכך, בין היתר, יצאתי לדייט ממש מזעזע עם בחורה ממש מזעזעת שכיום היא ידידה שלי.)
... מה? נו כן ברור שאני שומר צילומי מסך של הבלוג לאורך ההיסטוריה. מה אני, פרימיטיבי?!
יחד עם זה יש הרבה מאוד פוסטים יפים שלי שאהבתי ושהתאכזבתי שלא זכו לפרסום. אבל ככה זה פה (=
אני עדיין גאה להגיד שהגעתי לדף הראשי כמה פעמים בחיי.
פעם אחת קיבלתי פנייה אישית מאשת פרסום להצטרף לאתר ההיכרויות JDate כדי שאוכל לכתוב עליו פוסטים. זה היה בעקבות פוסט חפירות עצום שכתבתי על אתר היכרויות אחר שאני משתמש בו. סירבתי בנימוס ואז זלזלתי בהצעה בבוטות.
לאורך הבלוג הזה שיתפתי אתכם כמעט בכל מה שקרה בחיים שלי.
היה לנו אבא מת, סבא וסבתא מתים, כלבים מתים, ארנבים מתים... נראה לי שזהו? נו טוב, זה מספיק מוות לחיים שלמים.
וידאו-פוסט אחד מאוד מביך (בעצם הוא קצת משעשע כשאני מרפרף עליו)
שני פוסטיתמונות מאוד ישנים אבל שמבחינתי היו בשלב מסוים גולות הכותרת של הבלוג הזה והגדירו את הבלוג הזה מאוד טוב.
ה-19 ליולי! תאריך אחד מיוחד שהוגדר כ-"יום אריק" (או: יום האריק הבינלאומי) וצוין בבלוג זה אחתשתייםשלושארבעחמששש פעמים! בגדול זו הייתה שטות שהתחילה עם בר, חברה טובה מהתיכון, וממש רציתי שזה יתפוס.
למרות שאני בעצמי שכחתי מהתאריך רוב השנים מאז שהוא הומצא \(=
יש לי פנטזייה שאיפשהו בעתיד אצליח להפוך את היום הזה ליום עם משמעות וחשיבות אמיתית וסיבה לחגוג פעם בשנה.
למרות שהמטרה המקורית, יום הלל לצבע הורוד, כבר לא מרגישה משמעותית במיוחד בחיים המאוד ליברליים שלי.
מעולם לא הרגשתי צורך לשמור על אנונימיות באינטרנט. מעיין גישה של "אלו החיים שלי ואני גאה בהם ואין לי שום דבר להסתיר".
יחד עם הגישה הזו, הרגשתי בנוח לכתוב על הכל ולא התביישתי ממש.
הבעיה הייתה שכשהייתי צעיר, שכחתי להתחשב גם בחיים של אחרים... פעם אחת כתבתי פוסט על זה שאחותי שוכבת עם חבר'ה שחורים מאזור התחנה המרכזית, וחבר אידיוט שלי שנתקל בה הסתלבט עליה. היא חזרה הביתה ורצתה להרוג אותי.
מאז בערך אני מנסה הרבה יותר להיזהר ולכתוב בחופשיות על החיים שלי באופן שמתחשב באנשים שעליהם אני כותב.
מוזר לי שלא כתבתי פה מספיק בשנים האחרונות. בהתחלה של הבלוג הייתי כותב פוסט כמעט כל יום, מפרט ברמה מפחידה על יציאות שהיו לי עם חברים ומתעד כל בדיחה שהרצנו כשנפגשנו, ודווקא בשנים האחרונות שבהן גדלתי והתפתחתי והשתניתי כל כך... אין כמעט תיעוד.
בקושי כתבתי על הזוגיות שהייתה לי, כשהייתה.
אני בקושי כותב על הרגשות והמחשבות שלי.
מוזר.
אגב, במהלך המעבר על הפוסטים הישנים שלי, מלאי הנוסטלגיה והזכרונות והרגש, הקטעים שנכתבו ע"י מישהו שהייתי ושאני כבר לא...
התעוררה בי תחושת מחנק מוזרה. קלסטרופובית כמעט. כאילו נהייתי מאוד מודע לעובדה שאני אסיר של מימד הזמן, נידון תמיד להתקדם לכיוון אחד. חנוק במימד הרביעי.
אסיר בגוף של עצמי.
עוד מישהו מרגיש ככה?
נראה לי שזה מספיק תוכן לפוסט האחרון הזה (=
אני רוצה להמשיך לכתוב.
אני רוצה להמשיך להיות חלק בקהילה של כותבים. כותבים הם אנשים נפלאים בעיניי.
יש דיבורים על לעבור לבלוגים של גוגל או לוורדפרס. אחרי שאגבה את הכל, אשב להשוות ואחליט לאן אני מעביר את עצמי.
אגב - יש כלי טוב שאני יכול להמליץ לגיבוי הבלוג, אם הגעתם הנה ואתם צריכים אחד. שיהיה אפשר לשמור אותו על המחשב ולקרוא אותו כאילו האתר עדיין קיים.
פאק.
אני טוב בלהתחיל פוסטים. קשה לי לסגור אותם.
וסגירה תמיד הייתה אחד הדברים הכי חשובים לדעתי בטקסט.
אז...
תודה.
על הכל.
תודה על המקום הזה שהכיל אותי.
ותודה לכולכם.
הייתם מעניינים, מיוחדים, מעצבנים, מגעילים, אכפתיים, מרגשים, מוזרים, יפים, מכוערים, שונים, כמו כולם.
הייתם תמצית נפלאה וקסומה של מה שיש לעולם הזה להציע.
תודה.
אני מאמין (ורוצה להאמין) שמשהו ממני, מכל האותיות והבלאגן שנשפכו פה לאורך השנים, עשה כמה שינויים של ממש בחיים של אחרים ובעולם.
שימח והצחיק וניחם וגרם לחשוב.
מקווה שנהניתם, ושתמשיכו להנות גם בהמשך (= מי יודע מה מצפה לנו בעתיד בעולם המטורף הזה.
ואני תמיד זמין להכיר חברים חדשים, קריצה קריצה, שיעול שיעול, זאב זאב.
אני הייתי Dragon 18.
פילו.
אורי.
קרמן.
אהבתי אתכם, אני אוהב אתכם, ואוהב גם בהמשך.
וכושלאמאמא של נענע10 חבורה של קוקסינילים לא יוצלחים (;
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
