ג'אמפר / Jumper

ביקורת סרט

יש מעין הסכמה בספרות האמריקאית שברגע שאתה מקבל כוח-על, לא משנה איזה, נפתחות בפניך 2 אופציות בלבד: להציל בעזרתו אנשים, או לפנות לצד האפל. ג'אמפר, סרטו האחרון של דאג לימאן (מר וגיברת סמית'), בוחר להראות את מה שלדעתו האישית בן-אדם שפוי היה עושה לו היה מקבל כוח-על: משתמש בו לטובתו האישית.

בסרט משחק היידן כריסטיאן את דיוויד. רבע השעה הראשונה של הסרט מופנית להראות את דיוויד בימי התיכון, שם לומד הצופה כי דיוויד לא היה תלמיד מקובל ואהוד במיוחד. עקב תקרית באגם הקרח הקפוא, מגלה דיוויד כי יש ברשותו את היכולת להשתגר לכל מקום שרק ירצה, ולכן הוא עוזב את הלימודים ואת עירו כדי לחיות את החיים האמיתיים (לא לפני שהוא פורץ לכמה בנקים). כמה שנים לאחר מכן, דיוויד הוא טיפוס אחר לגמרי החי לו בפנטהאוז בניו-יורק, מתחיל עם בחורות בלונדון, גולש באיי פיג'י, משתזף על הספינקס במצרים או סתם עומד בלי סיבה על הביג-בן. את הדרך מהטלוויזיה למקרר ובחזרה הוא עושה באותה השנייה שלוקח לכם למצמץ, ושלא לדבר על העובדה כי אין יותר צורך להשתמש בדלתות.

אבל שעה וחצי של סרט על מישהו שמטייל בעולם אפשר לראות גם בערוץ "החיים הטובים". התפנית מגיעה כאשר דיוויד מגלה כי סמואל ל' ג'קסון רוצה להרוג אותו, ולא רק אותו - את כל הפריקים האחרים שיכולים להשתגר ממקום למקום. מחיי תענוגות למרדף חובק עולם כנגד השעון - ככה סרט אקשן צריך להיראות. רק שלצערי הוא סובל ממספר בעיות שגורעות מההנאה. הרעיון עצמו מדליק, אבל העריכה של הסרט סובלת מהרבה בעיות ודילוגים שמעט מבלבלים בשלב מסויים. בחלקים מתקדמים צריך לשים לב טוב טוב למה שמתרחש כי אחרת תלכו לאיבוד: "רגע, הוא הרגע היה בטוקיו, אז למה הוא פה...אה הוא חזר...רגע שוב נעלם...ולמה הוא במדבר עכשיו?".

נוסף על כך, לא טרחו התסריטאים לסגור את החורים העלילתיים, ויש כאלה הרבה. את המלחמה בין ה"ג'אמפרים" לבין אלה שרודפים אחריהם מסבירים במספר שורות ונותנים לצופה להבין לבד שהכל תירוץ למכות. הדמויות האחרות מוסיפות לבלגן, וביניהן מילי, חברת ילדותו של דיוויד שהתפקיד העיקרי שלה הוא לתמוהה מה לכל השדים הולך פה, ולהסתבך אח"כ בצרות. אציין לשבח את ג'יימי בל שמשחק ג'אמפר אירי ומעט פרנואיד בשם גריפין. גריפין נראה הרבה יותר מתאים לשחק את הגיבור מאשר היידן כריסטיאן, בעיקר מפני שהוא בעסק מאז גיל 5, יודע מה הוא עושה ומוכן ללכת רחוק יותר.

אך רצה הגורל וקיבלנו את כריסטיאן, שהפעם היחידה שראיתי אותו משחק במקום אחר היה במלחמת הכוכבים. שם הוא גילם באופן משכנע מאוד נעל מדברת, אך הפעם הוא מעט יותר אנושי וחביב על הקהל (אבל רחוק מתפקיד אוסקר). סמואל ל' ג'קסון כרגיל גונב את ההצגה בתור הטיפוס הרע. לצערי הוא לא קיבל מספיק דקות מסך, והדמות שלו לא עוברת שום שינוי או הכרה. ברגע שרואים את הפנים הזועמות של ג'קסון על המסך, יודעים שמישהו הולך לחטוף בגדול.

אם נניח בצד את החורים העלילתיים, העריכה הקלוקלת והמשחק הלא תמיד משכנע, הרי שקיבלנו סרט אקשן חביב. הוא לא ארוך, יכול להעביר את הזמן ומכיל בתוכו התחלה, אמצע וסוף - כמו שסרט מהסוג הזה צריך להיות. אני מקווה שההפקה תפנים את ההערות ותיצור סרטי המשך, מפני שיש לכך פוטנציאל.

ציון סופי במדד איקס: 7

התמונות לקוחות מ-IMDB