כמה שניות ממש לפני "חג ה-" חירות/ עצירות ואני יושב ומוציא אל הכתב כמה דברים שיושבים אצלי מהשבת האחרונה.

בעצם, אני יושב ומוציא אל הכתב כמה דברים שיושבים אצלי כמה חודשים אם לא שנים.

בשבת האחרונה ישבתי וקראתי את "מן המדבר והלבנון" של עשהאל לובוצקי.

מעבר לעובדה שמדובר בחתיכת אומנות יוצאת דופן שמהווה צהר לנקודת מבט של פיקוד זוטר בשטח, יש משהו אחר שהביא אותי לדבר על הספר הזה.

לכל מקום בחיים שלי כמעט, הגעתי יחד עם ציפיות מסויימות.

אידיוטי ככל שזה יישמע- הציפיות מעולם לא היו מהסביבה שלי ומהמקום אליו נזרקתי או הגעתי.

הציפיות ברוב המקרים, היו מעצמי.

להצליח, להתבלט, לתת, לתרום, לבצע, להצטיין, להגיע למטרה שאליה אני צועד.

אף כי מדי פעם הבנתי שאת החץ יריתי לפני ציור המטרה, ההתבייתות בדרך כלל לא איחרה לבוא.

אבל איכשהו, בכל פעם מחדש ובכל מקום אליו הגעתי- נכשלתי.

- אינני יודע אם לתפוש את היציאה המוקדמת שלי ממוסד חינוכי מסודר ככישלון,

אבל אני בטוח שנכון לעכשיו אני מרגיש בפיגור מסויים ברגע שאני מתבונן באנשים אחרים שכבר סיימו את הפסיכומטרי שלהם וצועדים בביטחה לכיוון האוניברסיטה. לכיוון החיים שלהם.

- אינני יודע אם לתפוש את שלוש השנים האחרונות שלי בצה"ל כבזבוז חסר טעם,

אבל אני בטוח שנכון לעכשיו כשאני מסתכל על חברה שלי, אני רואה את מה שרציתי כל כך להיות.

רציתי לענוד את הסיכה הזו. לקבל את הצ`פחה המסורתית ולהגיע לדרגה שתאפשר לי להשמיע את עצמי מבלי שרק עצמי יאזין לדברים.

התחושה של סיום קורס, שמעולם לא הייתה לי. שום הכשרה פורמלית, שום ידע טוב שאני יכול לצאת איתו לחיים האזרחיים שלי. פרט לניסיון הצורב עם אנשים רעים ומעט חברים שצברתי לעצמי במהלך השנים, שגם איתם יינתק הקשר ברבות הימים.

- אינני יודע אם לתפוש את עצמי כאדם חכם או מוצלח באופן מסוים, כמו שאנשים חושבים שאני לפעמים.

כי נכון לעכשיו, אני מרגיש אפסי לגמרי.

עשהאל לובוצקי הוא קצין ששירת כמ"מ בגולני במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עשהאל נפגע מטיל נ"ט שפגע באכזרית ששהה בה במהלך כניסה לאזור בינת-ג`בל.

למזלו, הוא כמעט איבד את רגלו ונזקק לפיזיותרפיה, אך נשאר בחיים כדי לספר על הכל.

במהלך הספר הוא מתאר את כל הדרך, החל מההתלבטות במהלך הגיוס בין יחידות מובחרות לזוטרות (בוגי יעלון סייע לו בהגעה להחלטה)

ועד לפיזיותרפיה והחיים שלאחרי הפציעה שעדיין טרייה למדי.

מעבר לכתיבה הקולחת ולנקודת המבט המרתקת, יש כאן הרגשת פטריוטיות, הקרבה ועשייה שהממה אותי במהלך רוב הקריאה שעשיתי.

אין לי יותר מדי סיבות להכביר במילים, מכיוון שיש רעיון לטקסט שאני מביא כאן קבל עם ועדה היום.

אני יודע שהייתי רוצה להיות עשהאל.

חלילה לא להיפצע או להגיע לרמת הכרה כוללת בעקבות עשיית גבורה כזו או אחרת.

אבל הייתי רוצה להגיע להגשמה עצמית ולמיצוי יכולות חזק כל כך, עד כי לא היה לי צורך פנימי לחזור אחורה לנקודה מסויימת בחיי בכדי לשנות דברים מסוימים.

הבחירות שלי, כאדם נבנה, היו משוללות בסיס ולעיתים כיוון. מה שהביא אותי למקום שבו אני נמצא היום-

מפוחד מהעתיד, מבויש מן העבר ומעט נכלם מההווה.

אחת מהנקודות האחרונות שבהן נגעתי, היא האנקדוטה שחלקים נרחבים מחיי סובבים סביבה.

הפוטנציאל.

המילה המפחידה הזו שמושמעת לעיתים בבתי ספר תיכוניים ע"י מורות מאוכזבות מתלמידים שלא ממצים את עצמם מסיבות שונות ומשונות.

הרי ישנו רוב מסוים של בני אדם שמפתח סטריאוטיפ שאומר כי ממבט ראשון ניתן להסיק עליי שיש לי תעודת בגרות ועשיתי משהו די טוב בצבא בגלל שאני מה שאני (ואינני בטוח מה אני).

אני מניח שמשם באה תחושת הפוטנציאל, מכיוון שאין לי כל דרך אחרת לבסס את העניין התיאורטי למדי הזה.

אבל בסופו של יום, ובכן, בסופם של רוב הימים לכל הפחות, אני מגיע לנקודה שבה אני מסתכל מעבר לכתפי כדי לראות שלא השגתי כלום.

שתים עשרה שנות לימוד ללא תעודת בגרות וללא השגה ראויה לציון,

שלוש שנים של שירות עם מעברי תפקידים תדירים, רצון אדיר להתממש ולהתמצות וקבילה אחת שהסתיימה רק בהרגשה רעה.

ומה העתיד צופן, אני כבר מפחד לדעת.

אין מילים שיוכלו להכיל את ההרגשה שמקננת בתוך תוכי.

זו מן מפלצת ששורטת את קרביי מבפנים ומטילה בי פחד ממה שיבוא, מההבטחות שלי לעצמי שהופכות למסך ערפל סמיך של שקרים עצמיים בסופם של דברים.

איפה מה שרואים עליי, איפה הכמיהות הכי גדולות והחלומות שלי. ואיפה אני...

אולי בחג הזה, שאמור להיות חג החירות.

אולי אצליח להשתחרר מהכבלים שקוראים להם "אני".

חג שמח.

הרשומה לא נערכה כלל